ירושלמים יעשו הכל כדי להימנע ולצאת מירושלים. זאת המסקנה שלי אחרי אינספור ניסיונות לתאם מפגשים חברתיים מחוץ למטרופולין הבירה.
מבחינתם, זאת ה-עיר. ואם אין סיבה ממש דחופה לצאת ממנה אז למה לקבוע במודיעין או פתח תקווה...האמת, צודקים. יש משהו ממכר בעיר הזאת. האווירה, האנשים, הרוחניות, ההיסטוריה הטעמים וכמובן השופינג. יש לי חברים ירושלמים לשעבר שעזבו לתל אביב ומספרים בכאב שהעיר השתנתה. שהיא כבר לא שלהם.
אני מבינה את הביקורת אבל גם עצובה לשמוע אותה. אמנם גרתי בבירה רק ארבע שנים ובכל זאת כשמדי פעם שואלים היכן אני גרה אני מוצאת עצמי מציינת בגאווה סמויה שפעם גם אני הייתי ירושלמית. שמתי לב שגם 'הלשעברים' מספרים על עברם הירושלמי עם זיק בעיניים.
כנראה שאפשר לצאת מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מתוכך.
בעוד פחות מיומיים נחגוג את יום ירושלים. 56 שנים אחרי ששוחררה בזכות גבורתם של לוחמי צה"ל אנחנו יכולים להסתובב עם דגלי ישראל במקומות שיהודים חלמו עליהם במשך 2000 שנה.
עוד לא פגשתי ישראלי שלא מתרגש מההקלטה המפורסמת של שדרן קול ישראל, רפאל אמיר ז"ל, מתאר כיצד הוא יורד במדרגות אל הכותל המערבי ביום שחרור העיר העתיקה: "ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי. אבל זהו הכותל. ואני נוגע באבני הכותל המערבי".
הרטט בקולו של השדרן וקולות החיילים הנרגשים ברקע מזקקים לי ברגע אחד את תחושת החיבור העמוקה של העם שלנו למקום הזה.
אז ירושלים, אמנם כבר לא תושבת רשמית אבל מבחינתי לא באמת עזבתי. והנה היום זכיתי להנחות את ועידת העסקים והכלכלה של 14 בירושלים. כי למה לצאת ממנה אם אין ממש סיבה?