רגע לפני שאני צולל לפולמוס החדש שמסעיר את המגזר, כותב תגובה חריפה אך מנומסת, מתובלת אירוניה דקה אבל לא יותר מדי, מתגנב תמיד חשש; מתפתל כמו נחש מתוככי הנפש: אולי זה בעצם אישי?
אולי לא הדברים הנוקבים שנאמרו על נגעי תרבות המערב הם שמסעירים אותך כל-כך, אלא אותו עלבון שהוטח ברב שלך לפני חמש עשרה שנה ועדיין צורב לך במקום מאד עמוק? אולי לא הטעות בגמרא מפורשת היא שמקפיצה אותך, אלא הטור העוקצני שפורסם נגד הישיבה שלך לפני שנתיים? את מי אתה מרמה עם כל הניסוחים האלגנטיים? על מי אתה עובד?
לפעמים המחשבה הזו משתקת; ולפעמים אני מחליט להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל היא שם, תמיד שם, מנקרת, מוציאה את הרוח המרוממת ממפרשי המחלוקת. מכתימה את תחושת הצדק והשגב שיכולה הייתה להיות בה.
לכן יש משהו יפה כל-כך, מנחם אבל גם מעורר השתאות כל-כך, בתגובה של משה לטענה שהעדה כולם קדושים ומה הבאת אותנו לפה להמיתנו במדבר ומדוע תתנשאו על קהל ה'. כי הוא פותח בטענות ענייניות ואובייקטיביות, כאילו זה בכלל לא נוגע אליו, אבל ברגע מסוים הוא מתחיל להישמע אחרת. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
נתכרכמו פניו, אומרים חז"ל, ונצטער עד למאד. ואני שומע אותו אומר ריבונו של עולם עזוב שנייה את הוויכוח אם כולם קדושים או לא כולם קדושים.
עכשיו זה אישי. זה לגמרי אישי. לא עשיתי להם שום דבר רע. הם סתם רודפים אותי כל הזמן. וצוחקים ולועגים ומתעלמים ממני. ונמאס לי. באמת שנמאס לי מהם.
אבל דווקא מן המקום הזה הוא יכול, שבעה פסוקים אחר כך, לומר רגע רגע, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. כי דווקא עכשיו, כששמנו את העלבון האישי על השולחן, בוא נראה איך מנתבים אותו, איך ממקדים אותו ולא נותנים לו להשתלט על הכל.
ואולי הנשגבות של משה היא דווקא בהיותו אנושי כל כך. משה האיש. בכך שהוא קשוב עד הסוף לאנושיות הזו, ולא מנסה להכחיש אותה. אני יכול לדמיין אותו אומר: כן, אני נעלב מטוקבקים. נכון, זה פגע בי כשקראת לרב שלי כופר. אני לא יכול מאז ללמוד שום תשובה שלך בלי לזכור את זה. אבל אני אלמד אותן למרות זאת, ואת כל שאר הספרים של כל מי שביזה והטיח וזלזל, ואמשיך להתווכח ולחלוק ולהגיב בסבלנות, ובוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו.