אין שלב מרגיז יותר ביום מן הוויכוח עם בן ה-9 על שעת כיבוי האור. ולו משום שאני עצמי עדיין מזדהה הרבה יותר עם הרצון שלו, כילד, "לקרוא רק עוד חמש דקות", מאשר עם הטיעון שלי, כמבוגר, שאם לא תלך לישון עכשיו תהיה עייף מחר.
קשה לי לסיים את היום כשאני נאלץ לגעור בו, לפעמים אפילו להרים קצת את הקול. אך לפעמים במקום להתווכח הוא מביט בי במבט זועף, מאשים, ומכבה את המנורה ללא מילים. והרגע הזה צובט בי עוד יותר.
תמיד התקשיתי להבין את בלעם; לקלוט מה בעצם הסיפור שלו. מצד אחד, אין לנו בכל נביאי ישראל דמות כנועה וצייתנית ממנו. "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", הוא מצהיר, וגם מקיים. כאשר ה' שם בפיו ברכות הוא אומר אותן במלואן, בלי כל תלונה או התמרמרות, ומצדיק עליו את הדין: "כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה".
ומצד שני, הוא כל הזמן מנסה להתחכם ומתעלם מרמזים. האלוהים אוסר עליו פעם אחת ללכת ולקלל את ישראל, אז הוא שואל פעם נוספת. בלי ללחוץ, בלי להתווכח, סתם שואל, אולי השתנה משהו מהפעם הקודמת. וכשהאתון שלו נתקעת בדרך הוא ממשיך לחבוט בה, עד שהמלאך מתגלה לפניו ואז הוא אומר בתמימות: "אם רע בעיניך אשובה לי". ולא, שום דבר לא רע, אז הוא ממשיך.
ובשתי התכונות הללו הוא כל כך שונה ממשה. משה, שכל תולדות יחסיו עם הקדוש ברוך הוא נדמים לפעמים כמו וויכוח אחד ארוך. כבר במפגש הראשון, כשהקדוש ברוך הוא שולח אותו להוציא את ישראל ממצרים, הוא מתחיל להתווכח: "לא איש דברים אנכי", וממשיך להתעקש, "שלח נא ביד תשלח", עד שהאלוהים צריך לנזוף בו. ולאורך כל הדרך, הן כאדם אישי והן כנציג ציבור, הוא לא מפסיק להתעמת, להתחנן, להתנצח.
ומצד שני, אין מי שיודע כמשה לזהות רמזים עדינים. "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו". כשהוא רואה את ישראל עובדים לעגל, הוא לא צריך שיאמרו לו לשבור את הלוחות. וכשהוא נדרש לדבר יום-יום עם הקב"ה, הוא מבין בעצמו שקשר כזה תובע ממנו לשנות את אורח-החיים המשפחתי שלו.
והאמת היא שאין כאן תכונות סותרות אלא תכונות משלימות. כי עימות ישיר שמנוהל נכון בכוחו ליצור קשר עמוק והבנה הדדית, ובעיקר לכונן מערכת יחסים בריאה הרבה יותר מאשר כזו שבה הוא מודחק. כי הפער, הגורם לעימות, קיים תמיד. בהכרח יהיה הבדל בין הצו האלוהי לנטייה האישית של משה או בלעם. כמו שבהכרח יהיו פערים בין בני-זוג ובין הורים לילדים.
השאלה היא מה עושים עם הפער הזה. בלעם מפחד ממנו. הוא מעדיף להדחיק אותו ולקוות שהציוויים המפורשים לא יפריעו לתכניותיו יותר מדי. הוא מנהל את חייו בבועה סגורה, משנה כיוון רק כשאין לו ברירה אחרת. משה, לעומתו, אוזר אומץ להנכיח את הפער הזה. לחוות אותו, לכאוב אותו, ואולי גם לחגוג אותו. כך הוא לומד לחיות חיים של הקשבה רגישה לרצונות האישיים שלו, יחד עם הקשבה לרצון של הזולת, ובפרט של הקב"ה, ולדרכים השונות שבהן הוא עשוי להופיע.
משה מלמד אותנו לא לברוח מן העימות, אלא להשתמש בו ככלי שמדייק ומחדד אותנו. כלי שמביא אל תוך מערכת-היחסים את הרצונות והתחושות שלנו, ומעמיד אותם מול אלו של הזולת. לראות בהבדלים הקטנים בינינו ביטויים לשוני וייחודיות שיכולים להעשיר ולמלא אותנו, אם רק נשכיל להיות רגישים אליהם ולראות בהם הזדמנות למפגש. למצוא איזו נקודת פשרה סביב שעת כיבוי האור, במקום לטרוק את הדלת בשתיקה ואז לאמץ את העיניים תחת השמיכה.