חזי זכריה, מי שהיה סמג"ד גדוד המילואים של חטיבת הצנחנים במהלך מלחמת לבנון השנייה, מספר על חלקו בלחימה, האתגרים מולם הגדוד עמד והתובנות שעלו לו על חשיבות ההתנדבות לשירות המילואים, שהוא מבצע עד היום.
חזי פתח ותיאר: "הייתי סמג"ד בחטיבת הצנחנים הצפונית במילואים. המלחמה תפסה אותנו בתעסוקה מבצעית בגבול סוריה. הגזרה הייתה חמה והרבה מאוד מודיעין על הנעשה שם, ובנוסף הייתה נפילה של איזה שהוא טיל בקו הגבול, והיינו בטוחים שזה יהיה תחום העניין שלנו, אבל הסיטו אותנו לעבר אזור החטיפה של החיילים".
"בגלל שהיינו מגויסים מאוד היה קל לנייד אותנו וישר נכנסנו ללחימה. היו הרבה פקודות מבצע, עד שקיבלנו את פקודת המבצע שלנו, אני קיבלתי פקודה לקחת את כל הגדוד והגענו עם אוטובוסים לעבר אצבע הגליל, כאשר לכל אורך הדרך אנחנו חווים את המראות של כבישים חרוכים מטילים, מכוניות שרופות, והדבר הבא שאני זוכר זה הטלפונים למשפחות, כי עוד רגע לא נהיה בקשר".
חזי טוען על מצב הרוח הכללי שהיה: "מה שהוביל לדעתי זו הרוח האיתנה של כל המילואימניקים. היה אחד מהחבר'ה שבירך בשם ומלכות את תפילת הדרך לחייל בפני כולם, כל הגדוד אמר אמן ונכנסנו פנימה".
חזי תיאר את הייחודיות שהייתה למילואימניקים הוותיקים: "אנחנו נכנסים בין גדודי המילואים הראשונים, ומקבלים גזרה משלנו. רובנו הוותיקים מכירים את הגזרה הזו עוד מהתקופה של צה"ל בלבנון. הכרנו את הגזרה היטב, את כל תוואי השטח, ידענו את העבודה אבל בכל זאת, אני זוכר את הטיפוס על רכס 'רמים' היה מאוד מאתגר, עם שכפ"צים והכול. הרגשנו כמו חטיבה סדירה לכל דבר ועניין".
"המשימה שלנו הייתה לכבוש את כל אזור מרכבה, ולהיכנס לשם, לעבור בית בית, כדי לוודא שלא יהיה שיגורים משם לכיוון ישראל. באחד מהבתים נפצע מ"פ פלוגה א' תומר בוהדנה, שזכור לכולם מסימון ה-V שסימן כאשר פונה מהמסוק לבית החולים. לא ידענו מה מצבו של תומר, רק בשישי בבוקר למחרת הפציעה של תומר, קיבלנו את המידע שהוא חי ובבית החולים".
בהמשך הסביר חזי על החזרה השנייה לעומק השטח: "בשישי אחר הצהריים ירדנו חזרה לארץ, לאזור כרי דשא בכינרת, עשינו קידוש ומיד קיבלנו משימה לחזור לאזור נחל הליטני, לסכל שיגורים בעומק לבנון, סדר גודל של 12-13 ק"מ מהקו הסגול. המעבר היה לא פשוט לגדוד, אבל לזכותנו ייאמר שזה נעשה בגבורה ובהצלחה. הבנו שהמשימות שהוטלו עלינו לא נפלו ממשימות שהוטלו על גדודים סדירים וכוחות מיוחדים".
"כל מפגש שהיה לנו עם האויב, האויב הושמד. זה מצד אחד. מצד שני, היה לנו אירוע לא פשוט של ירי דו"צ באזור קנטרה שבו נהרגו לנו חיילים, ממש בימים האחרונים ללחימה. התגברנו על הרבה פערים, כי הרוח של האנשים הייתה בשמיים, אנשים האמינו במה שהם עושים. גם במשימה הראשונה בקו הגבול, וגם בעומק לבנון, הרגשנו עייפים אך חדורי מטרה".
בעניין התחושה לאחר החזרה מלבנון, הסביר חזי: "חזרנו לארץ והתחושה הייתה מבלבלת. כן הכרעה? לא הכרעה? לא כל כך הבנו את מה שקרה ברמה הציבורית בעורף. התחושה שלנו הייתה שעמדנו בכל המשימות וניצחנו, למרות הפצועים וההרוגים. ממש רוח של צדקת הדרך".
"לי בתקופה הזו נולד בני הרביעי לביא, וברמה האישית הייתי נתון בין השמחה בבני שנולד, לבין העיסוק במלחמה. הדילמה הזו, איפה הראש נמצא, אני חושב שברגע שחצינו את קו הגדר, כולם הבינו שאנחנו 'עמוד האש' לפני המחנה והולכים לסכל פיגועים ולהרוג מחבלים"
חזי סיים ואמר: "אני עד היום עושה מילואים במחוז דן של פיקוד העורף, התקופה הזו השפיעה עליי בהיבט של כמה שירות מילואים הוא חשוב ונצרך. בתקופת הקורונה עשיתי באזור ה-230 ימי מילואים בשנה. מה שמחבר בין התפקיד שלי אז במלחמה לבין היום זה הרצון להשפיע ולתרום. ויותר ממה שאתה נותן אתה מקבל".