בעיצומו של צום י"ז בתמוז הראש כבד מאימתו, אבל גם הלב. האלימות של אתמול באיילון, הקרבות המילוליים המתעצמים בכנסת. ההצהרות הנוראות של מנהיגים בכירים הקוראות להפרת חוק ומרי אזרחי.
כל אלו מוסיפים לעולו של היום ולתפילה לרגיעה. על המנהיגים לגלות אחריות ולעשות מעשה. לנוכח קיצוני המחאה וקיצוני הקואליציה, חובה לנצל את הרגעים העלולים להיות אחרונים, להסכמה ועצירת הטרוף.
המחאה שהתפרצה אתמול באיילון ובעוד מוקדים בארץ, נקרא לה מחאת "אשד הסבירות", כבר הייתה כך נראה, פחות ממחאת המונים ספונטאנית. הובילו אותה, כמו את רוב המחאות של השבועות האחרונים, מיני ארגונים ומנהיגים לשעבר שהפכו את המחאה לעבודת יומם.
חלקם מנסים לשלהב את ההמון, תודה לאל בחוסר הצלחה, בקריאות חסרות אחריות ומסוכנות לאי ציות לחוק ומרי אזרחי. ההתפרצות הנוכחית, באה בתגובה לקידום חקיקת חוק הסבירות בכנסת, ולהתפטרותו המצולמת של ניצב עמי אשד, שבעודו לובש מדים, תקף את הדרג המדיני (הבעייתי מאוד במקרה הזה) הממונה עליו. התוצאה היתה קשה. חסימה לשעות ארוכות של נתיבי אילון וכבישים ראשיים נוספים, עימותים אלימים בין מפגינים, ובינם לבין הממשלה. ברקע מרחף האיום המחודש בסרבנות. הכל חם, נפיץ, מסוכן.
אל מול אלו, גם הממשלה לא טומנת ידה בצלחת. למרות הצהרות של ראש הממשלה, בעיקר בשפה האנגלית, שיקדם חקיקה משפטית רק בהסכמה, הקואליציה דנה בקידום חקיקה שתגביל באופן משמעותי את השימוש שיוכל בית המשפט העליון לעשות בעילת הסבירות. על פי ההצעה המונחת כעת על שלחן הכנסת, היכולת של בית המשפט לפסול פעולות של הממשלה תוך שימוש בעילה הזו, תוגבל כמעט לגמרי. התוצאה תהיה הרבה יותר מדי כוח לממשלה, ואובדן בלם חשוב לריסון כוחה שנמצא כיום בידי בית המשפט.
מי שמכיר את תולדות המגעים לקראת פשרה אפשרית בחסות בית הנשיא, מורט את שערותיו בייאוש. במסגרת המגעים הללו, הגיעו הצוותים להסכמות מלאות או קרוב מאוד לכך בשורה של נושאים. גם בנושא הסבירות, שהוא העילה העכשווית למאבק, הפתרון המוסכם היה בהישג יד. למרות הכחשות הצדדים שנשמעות היום, הדיונים הללו, אם היו ממשיכים עוד, ומגובים ברצון פוליטי כן, היו יכולים להוביל להסכמות משמעותיות ולתיקוני חקיקה שהיו משנים את האיזון בכוח בין הרשויות.
לנוכח כל אלו, הדמוקרטיה הישראלית אכן בסכנה. אבל החרב המאיימת לפגוע בה מונפת על ידי שני הצדדים. החקיקה המוצעת לביטול עילת הסבירות היא רעה ויש בה כדי לכרסם בחוסנו של המשטר הדמוקרטי, אבל היא לחלוטין לא הרע מכל. ודאי לא עילה ל"שריפת המועדון". מחאה נגד ממשלה היא דבר לגיטימי. הפיכת המחאה לשיטה קבועה להחלפת השלטון היא כלי מסוכן שפגיעתו בדמוקרטיה רעה הרבה יותר. מצד שני, גם חקיקה משפטית קיצונית שיש חשש משמעותי שעניין הסבירות הוא שלב ראשון בה, מסכנת באמת ובתמים את הדמוקרטיה הישראלית.
חורבן לא מתחולל ביום אחד. הוא יכול לקרות חלילה תהליך ארוך של כרסום בשלמות הפנימית של הרקמה החברתית שלנו. היכולת להתמודד יחד מול אתגרי החיים בישראל, שרק השבוע נחשפנו אליהם שוב במלא עוצמתם. אני תפילה שהצום הזה וימי בין המצרים שאנו בפתחם, יהוו נקודת מפנה. שהמנהיגים, משני הצדדים יתעלמו מקולות קיצוניים ומאינטרסים פוליטיים צרים, ויעצרו את המגמה הנוכחית המפחידה מאוד, של איכול פנימי של לבת הקיום המשותף שלנו בישראל.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".