בכל שבוע שחולף, כשהחטופים עדיין בשבי חמא"ס ואנחנו מתרחקים מה-7 באוקטובר, התחושה היא שאנחנו מתקרבים שוב ל-6 באוקטובר.
כל מחנה בציבור הישראלי מתבצר בעמדותיו, והמאבק על דרכה של ישראל ומדיניותה בנושאי פנים וחוץ עז ורעיל. לפעמים התחושה היא שאנחנו מגיעים, כחברה, לתהומות עמוקות עוד יותר. לכן, זה אולי תמים, וייתכן שלרבים מכל צד, קשה לשמוע את זה או לחשוב בדרך הזו, אבל אני מאמין שבדבר אחד רובם של הניצים מאוחדים: רצון לפעול לטובת מדינת ישראל. להוליכה בדרך בה הם מאמנים, לקראת תיקון.
שנה וחצי חלפה מאז אותו יום ארור. שנה וחצי בה צה"ל עדיין נלחם בעזה ובחזיתות האחרות. ליל סדר שני מאז המלחמה בו 59 מבין אחינו עדיין נמצאים בשבי חמא"ס. השנה הראשונה היתה ברובה בצל אסון ה-7 באוקטובר ובשורות האיוב שהמשיכו להגיע מהחזיתות בלבנון ובעזה. גם בחודשים הללו המחלוקות הפנימיות לא שכחו. אבל האבל והמלחמה, מיתנו את הטונים ואת פעולות המחרה. אבל ככל שחלפו הימים, והאש בחזית שכחה מעט, האש הפנימית החלה לבעור מחדש. ולפעמים ביתר שאת.
המחלוקות הישנות, אלו שקרעו את החברה הישראלית בשנים האחרונות המשיכו ללוות אותנו. המחלוקת על "הרפורמה המשפטית" ששיסעה את החברה הישראלית מאז הקמת הממשלה ועד ה-6 לאוקטובר, שבה במלוא עוצמתה, לנוכח צעדי הממשלה שממשיכה לקדם אותה. אל אלו התווספו מחלוקות על דרך ניהול המלחמה ועל האופן בו יש לפעול בשאלת החטופים, שקורעת לבבות באכזריותה וברגשות שעזים שהיא מעוררת. כל אלו מחזירים אותנו לקולות ולמראות שקיווינו שהמלחמה תשכיח או לפחות תמתן. יותר ויותר אנחנו אומרים, שומעים, חושבים שאנחנו "חוזרים ל-6 באוקטובר".
כל זה נכון, אבל אני מבקש להסתכל אל מעבר למסך העשן, הקריאות והכעס לפעמים אפילו שנאה ההדדית שמפלגת אותנו. יחד עם האסון הנושא שהביאה עמה המלחמה, היא חידדה לכולנו, שוב את חשיבות קיומו של הבית היהודי בארץ ישראל. האנטישמיות הגוברת בעולם, וההבנה שאנחנו עלולים להיות כמעט עם לבדד, ממחישה כמה חשובים עוצמתו וחוסנו של הבית הזה. ההקרבה של רבים כל כך בציבור, מכל צדדי המתרס לאורך השנה וחצי החולפות, בחיים, שרות ועשיה למען הכלל, רק הגבירה עוד יותר את הקשר למדינה ואת הרצון לעשות אותה מקום טוב יותר.
כדרכה של הפוליטיקה והעשייה המדינתית והציבורית, לשאלות באשר למה ראוי לעשות ואת מה צריך לתקן ואיך, ניתנות תשובות שונות באופן קיצוני. במקרים רבים הם מציעות פתרונות סותרים. אלו מטעות אותנו לחשוב ש"הצד השני" שוחר רע, ואילו "אנחנו" שוחרי טוב. ולא היא! איני תמים, וברור שמכל "הצדדים" ישנם גם שיקולים פוליטיים ולא ענייניים. ועדיין, אני מאמין שרוב גדול של הפועלים למען תיקונה של ישראל, גם אם בדרכים מנוגדות וסותרות, עושים זאת מתוך רצון כן, אמתי ועמוק להפוך את ישראל למקום טוב יותר. למרבה הצער לעתים המתקנים חוטאים בשלילת הצד האחר, ואף בשנאה לצד האחר, אבל ביסוד פעולתם, הם מבקשים טוב.
בליל הסדר רוב מוחלט של הישראלים, יסבו יחד לשולחן ויקראו את ההגדה. במפתיע, 60% מהם מעידים שהם יקראו את ההגדה במלואה (סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי, JPPI). בלילה הזה בו נספר כיצד נהיינו לעם, שאלה שצריכה להעסיק אותנו לא פחות היא כיצד נמשיך ונתקיים כעם אחד. אני מאמין שאם נצליח לראות "בצד האחר" את הרצון לעשות טוב, למען עתיד משותף לכולנו זה יהיה צעד משמעותי בדרך לתיקון כזה. נכון, אנחנו מסוכסכים על כל כך הרבה דברים. אבל מאוחדים ברצון לתקן.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".