פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא דמות מיוחדת בעולם הכהונה ובשושלת הנמשכת מאהרן. לראשונה הוא נזכר בתורה בפסוק "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (שמות ו, כה).
פסוק זה המופיע בתחילת ספר שמות, חותם רשימת יוחסין מקוטעת של עם ישראל, המתחילה בראובן ושמעון ונקטעת אחרי שבט לוי. הרשימה של ראובן ושמעון תמציתית מאד, ושל לוי מורחבת. נראה, שהכוונה של רשימה זו היא לתאר את מיקומם של אהרן ומשה בין בני יעקב, לקראת סיפור יציאת מצרים בהנהגתם. הדבר משתמע מכך שבסיום רשימת היוחסין הזאת נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:" (שמות ו, כו – כז).
אבל, יש לשים לב לכך שהתורה לא סיימה את פרשת היוחסין הזאת במשה ואהרן אלא הוסיפה אחרי אהרן שני דורות: אלעזר ופינחס בנו.בני משה לא הוזכרו כלל ומשאר השבט, לא הוזכר כלל דור הנכדים. פינחס הוא היחיד שהוזכר מן הדור הזה. אין ספק שהתורה מרמזת על תפקידם החשוב של אלעזר ופינחס כממשיכים של אהרן ובמידה מסוימת גם של משה, בימי המסע במדבר ובכניסה לארץ ישראל, כפי שיתבאר להלן.
בקצה האחר של ההיסטוריה המקראית, מופיע פינחס ברשימות היוחסין של דברי הימים כחוליה בשושלת שממנה נולדו שתיים מן הדמויות החשובות של ימי שיבת ציון. יהושע הכהן הגדול בימי שיבת ציון (חגי א א, זכריה ו יא), שהיה בנו של יהוצדק הכהן שגלה בגלות בבל, צאצא ישיר של פינחס בן אלעזר הכהן (דברי הימים א ה), ועזרא הסופר צאצא נוסף באותה שושלת. (עזרא ז). פינחס הוא יוצא דופן, אין עוד כהן שזכה שתתפרט ממנו שושלת יוחסין המגיעה עד ימי בית שני.
פריסת היריעה ההיסטורית הרחבה, מימי גלות מצרים ועד שיבת ציון, מוסיפה נופך לפסוקים בראשית פרשתנו, הקרויה על שמו של פינחס.בפסוקים אלה מתוארת הברכה המיוחדת שזכה בה מאת ה', בזכות מעשה הקנאות שלו ועצירת המגפה: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יב –יג). אחד המימושים של הברכה הוא שכעבור למעלה מארבע מאות שנה יעמדו שני כהנים מזרעו של פינחס בראש עם ישראל השב לארצו, כפי שאביהם פינחס השתתף בהנהגת העם בכניסה לארץ בימי יהושע.
כמו כן, מתבאר למפרע מדוע הודגש בפרשת היוחסין דווקא פינחס בן אלעזר. בציון שמו וייחוסו המיוחד: אמו היתה מבנות פוטיאל. חז"ל הבינו שפוטיאל הוא שם סמלי והציעו שתי דרשות מי מסתתר מאחרי השם הזה: האחד יוסף, והאחר יתרו חותן משה. הם אף יצרו פשרה ביניהם ואמרו שאשת אלעזר הכהן היתה ממוצא מעורב: מצד אחד מבית יוסף ומצד שני ממשפחת יתרו, כמו צפורה אשת משה. לפי דרשת חכמים, שני המקורות של אמו של פינחס חברו למוצאו הכהני מצד אביו כדי לעשותו האדם המתאים להילחם בהתבוללות, בזנות ובעבודה זרה המדיינית. אזכורו בפרשת וארא בתחילת יציאת מצרים מטרים ומכין את הופעתו המופלאה כעבור ארבעים שנה, בשיטים, מול האתגר המדייני.
היבט נוסף של ברכת ה' לפינחס בא לידי ביטוי בקורות חייו אחרי פרשת הקנאות.
תחילה יש לומר, שהכהן שעמד לצידם של משה ויהושע אחרי מות אהרן, היה אביו של פינחס, אלעזר בן אהרן הכהן. אלעזר היה שותפו של משה בהנהגת העדה ובטיפול בלוחמים ובשלל, בשובם מן המערכה עם המדיינים (במדבר לא). אלעזר גם עמד לצד משה במשא ומתן עם השבטים שביקשו להתנחל בעבר הירדן (במדבר לב) והיה זה שהופקד על הנחלת הארץ לצד יהושע אחרי השלמת כיבושה (במדבר לד יז, יהושע יד א, ועוד). לפי המשתמע מחתימת ספר יהושע, אלעזר ליווה את יהושע כל ימיו ונפטר אחריו (יהושע כד).
מכך מובן מדוע שמו של פינחס כמעט ואינו מופיע אחרי סיפור הקנאות, שכן את התפקיד הכהני הבכיר מילא אביו אלעזר, גם בימי משה וגם בכל ימי יהושע.
פינחס מופיע רק פעמיים אחרי פרשת הקנאות, אבל שתי פעמים שבהן נזכר פינחס מעידות על השפעת ברכת ה' עליו.
בתורה הוא נזכר רק פעם אחת, כמי שיצא עם הלוחמים למלחמת מדין: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:" (במדבר לא, ו).חז"ל מסבירים שכמי שהתחיל במעשה הקנאות, הוא גם זכה להשלימו במלחמה עם המדיינים. במלחמה זו הוא מילא את תפקיד הכהן משוח המלחמה, כשיצא ועמו כלי הקודש וחצוצרות התרועה, להוביל את הלוחמים מבחינה רוחנית.
גם בספר יהושע נזכר פינחס פעם אחת, בפרשת המזבח שהקימו שנים וחצי השבטים בעבר הירדן (יהושע כב). שבטי עבר הירדן הקימו מזבח, ושאר העם, בארץ ישראל המערבית, חשדו בהם שהם מתכוונים לפרוש מא-להי ישראל ולהיבדל מן העם. העם התגייס לצאת עליהם למלחמה אך קודם לכן שלחו אליהם משלחת של עשרה נשיאים ובראשם פינחס. המשלחת הזהירה את שנים וחצי השבטים מעזיבת ה', הזכירה להם את המגפה שבעקבות עוון פעור ואת תוצאותיו הקשות של חטא עכן, ודרשה מהם לחזור בהם. שבטי עבר הירדן הסבירו שהחשד הוא חשד שווא שכן המזבח אינו אלא מצבת זיכרון שנועדה לחזק את הקשרים שלהם עם שאר העם ואם א-להי ישראל, ולא להוות חלילה חלופה ועילה להפרדות.
התשובה של השבטים סיפקה את המשלחת, ששבה לארץ ישראל המערבית והפיסה גם את דעתם של שאר בני ישראל, ככתוב: "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרֲכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ:"(יהושע כב, לג).
הנה כי כן, פינחס שהופיע על הבמה הציבורית כקנאי הגדול, ומנהיג המלחמה במדיינים, יורד מעל הבמה כמנהיג שהוביל לשלום ופיוס בתוך בית ישראל. כך מתממשת ההבטחה המופלאה של הקב"ה, שיש בה כביכול סתירה פנימית: "בקנאו את קנאתי" – "הנני נותן לו את בריתי שלום". הקנאי והלוחם הופך להיות איש השלום.
משושלת היוחסין בימי בית שני אנו למדים שהברכה לא נפסקה אצל פינחס אלא נמשכה לדורי דורות, ככתוב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
ולוואי נזכה גם אנחנו בדורנו לברכה זו, שהקנאים יהפכו להיות נושאי דגל הפיוס ושלום, בין אם הם כהנים, לויים או ישראלים. וה' ישים במהרה שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל.