בברכת יעקב לבניו גנוז מתח שעתיד להתקיים לדורות עולם. זהו המתח שבין היחד ליחידים: בין האומה לבין השבטים.
ההיבט הכללי והמאחד מופיע בפתיחה ובסיכום של מעמד הברכות. הברכות נפתחות בקריאה להתאספות והתקבצות של האחים יחדיו:"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". ההתייחסות הכוללת מופיעה גם בחתימה: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם".
לעומת זאת, הברכות עצמן מבחינות בין שבט לשבט, כל בן זוכה להגדרה ייחודית: "ראובן בכורי אתה", "גור אריה יהודה", "בן פורת יוסף", "בנימין זאב יטרף", וכדומה. הברכות שונות משבט לשבט. ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד, בהתאם לשוני באיפיונם בתחילת כל ברכה. בחתימת הברכות נאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם", ביטוי הולם לשונות שבין הברכות.
יעקב משרטט בברכותיו תבנית של עם אחד המחולק לשבטים שונים זה מזה. התבנית הזאת עתידה להתקיים עד אחרית הימים. בפרקי נבואת יחזקאל על ימי הגאולה שלעתיד לבוא, מתוארת ארץ ישראל מחולקת לשבטים (יחזקאל מח). גם במשנה ובתלמוד יש תפיסה הלכתית-מעשית של ממלכה המחולקת לשבטים, מדינה שיש בה בית דין של כלל ישראל ובתי דין של כל אחד ואחד מן השבטים (משנה הוריות א, ה). זאת, אף על פי שבתקופת המשנה והתלמוד כבר לא היתה קיימת זהות נבדלת של השבטים, שהרי עשרה מן השבטים נעלמו בגלויות שבסוף ימי בית ראשון, ושבטי יהודה ובנימין, ממלכת יהודה, ששבו בשיבת ציון, נתערבו בלא הכר, מלבד שבט לוי שנשאר נבדל לאורך כל הדורות בשל הייחוד שלו בדיני המעמד האישי, בעבודת המקדש והקודש ובדיני תרומות ומעשרות. אף על פי כן ממשיכים חז"ל להתייחס לחלוקה לשבטים בהלכה ובאגדה, ממש כפי שהם מתייחסים להלכות הקרבנות, מקדש וקדשיו, בפרטי פרטים, אף על פי שלא היו קיימים בימיהם, אבל מצופים לשוב בעת הגאולה.
ראינו בפרשיות קודמות, שיש בחזון יחזקאל תקוה לאיחוד בין יוסף ויהודה ולביטול הפערים ביניהם לעתיד לבוא (יחזקאל לז). המתח בין בני רחל לבני לאה ובין הנהגת יוסף לבין הנהגת יהודה, שחצה את האומה לשתי ממלכות בימי בית ראשון, נתפס כמתח שלילי המעורר איבה ומדנים מאז ימי מכירת יוסף ולכן הוא עתיד להתבטל באחרית הימים. משכך, חובה גם על עם ישראל בכל הדורות להשתדל לצמצם עד כמה שאפשר את המתח הזה, גם אם יש בו ערך ותועלת להבלטת קיומן של גישות שונות בהנהגת העם ובאורחות חייו.
לא כן הדבר ביחס להבדלים שבין השבטים וייחודו של כל אחד מהם. אין חזון של איחוד כולל של כל השבטים, אלא אדרבה, חזון אחרית הימים כולל חלוקה של הארץ לשנים עשר השבטים. משמע, שלא זו בלבד שאין אנו מצופים לעמעם את ההבדלים ולטשטש את ייחודו של כל שבט אלא יש להעצים את תכונתו הייחודית כל שבט ולאפשר לו לזכות בברכה הייחודית לו ולממש אותה. הברכות שקיבלו הבנים מיעקב לפני מותו וגם הברכות שקיבלו השבטים ממשה רבנו בימיו האחרונים מדגישות את הייחודיות והחשיבות של כל שבט ושבט.
הרעיון של חלוקה לשבטים וטעמו רמוזים במצוות המשפט: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז יח). "רבן שמעון בן גמליאל אומר 'לשבטיך ושפטו' – מצוה על השבט שיהא דן את שבטו" (תוספתא סנהדרין ג ה). כנשיא, הבין רבן שמעון בן גמליאל את החשיבות של הגיוון והשוני בין השבטים, אפילו במערכת המשפט.
בראש המערכת המשפטית עומד בית הדין הגדול, סנהדרין של שבעים ואחד היושבת בלשכת הגזית, והיא זו שאחראית גם על מינוים של בתי דין של השבטים (סנהדרין א משנה ה), כדי להבטיח מידה של אחידות ושלטון מרכזי. אבל חובה על השלטון המרכזי לאפשר גם את הגיוון המתבקש מאופיים של השבטים השונים והקהילות השונות. משפט צדק נעשה דווקא כאשר בית המשפט קרוב לרוחו השבט ומבין את אופיו, ולא כאשר הוא מנסה להשית אחידות וזהות על כל החברה כולה.
היחס החיובי לרבגוניות בצד השאיפה לאחדות ואחווה, בא לידי ביטוי בשדה ההלכה המעשית בכל הדורות. לא זו בלבד שהתפתחו דפוסי הלכה ומנהג שונים בין עדות שחיו רחוקות זו מזו, כדוגמת האשכנזים והספרדים, אלא שגם כאשר היה מדובר בקהילות הסמוכות זו לזו, כדוגמת וורמיזא ומגנצא באשכנז, שימרו את המנהגים המיוחדים שהתפתחו בכל קהילה ולא ניסו לאחד ביניהם. הגיוון והשוני לא עמעמו את תחושת האחדות של עם ישראל, הקרובים והרחוקים. עם זאת, עמלו תמיד על פתרונות של שילוב והכלה שיאפשרו לבני הקהילות השונות והעדות השונות, לחיות ביחד. בעיקר בלט המאמץ ליצירת שילוב והכלה כאשר עדות התקבצו יחד בעקבות נדודי הגלויות, ובייחוד בימינו עם קיבוץ הגלויות לארץ ישראל.
כל האמור בשדה התורה וההלכה נכון גם לחברה הישראלית בכללותה. התורה מתנגדת למדיניות "כור ההיתוך", גם אם היה בה צורך בשעתה, כדי לכונן מדינה מבליל השבטים והעדות שהתקבצו לכאן בשנות הקמתה. ככל שנמשכות השנים והמדינה מתבססת והולכת בחסדי ה', כך מתברר שהממלכתיות הנחוצה וההכרחית אינה יכולה לרמוס את השבטיות והעדתיות המאפשרות פריחה ושגשוג של קהילתיות רבגונית בריאה ומיטיבה.
במדעי החברה מכנים את הגישה המשלבת ממלכתיות וקהילתיותכ"פדרליזם". הדוגמה האופיינית לכך היא ארצות הברית, שבה חברו מדינות נפרדות, חמישים במספרן כיום, להקמת ישות מדינית מרכזית, שיש בידיה סמכויות כלליות בתחום מדיניות החוץ והבטחון, אך יש לכל אחת מהן מידה מסוימת של ריבונות בתחומים רבים כדוגמת מערכות המשפט והחינוך. זו גישה שקיימת במדינות נוספות בעולם ברמה זו או אחרת. פרופ' דניאל אלעזר ז"ל הניח את היסודותהראשוניים לאימוץ גישה שכזאת גם במדינת ישראל.
התופעה הייחודית לחברה הישראלית כיום היא שה"שבטיות" שלה אינה יכולה להתחלק גיאוגרפית, לא בחלוקה של יהושע, לא בזו של יחזקאל, ואפילו לא לפי החלוקה המוניציפלית של המדינה כיום.קיבוץ הגלויות יצר מצב שבכל עיר, בכל שכונה, בכל מועצה מקומית ומועצה אזורית מעורבבים זה בזה השבטים והעדות. יתכן שהפתרון לכך טמון בחידוש שקיים בימינו ולא היה קיים בעבר, והוא, שלקרבה הגיאוגרפית יש פחות חשיבות בעידן הדיגיטלי.
אנשים מתקבצים לקהילות וחבורות באמצעי תקשורת שונים סביב מכנים משותפים המעניינים אותם: אידיאולוגיים, תרבותיים, חברתיים ואחרים. יתכן שהתקבצות שבטית-דיגיטלית כזאת יכולה להוות בסיס להתנהלות פדרטיבית של המדינה.
צריך חשיבה יצירתית, חיובית, מכבדת את הזולת ורווית אהבת ישראל כתנאי ליישום מוצלח של שילוב הממלכתיות עם השבטיות במדינת ישראל של ימינו. יהי רצון שהקב"ה יחון אותנו בסגולות אלה על מנת שנזכה לקדם את המדינה והחברה הישראלית לאורו של חזון הממלכתיות והשבטיות.