בזמנו כשביקשו ממני להצטרף למטה המאבק ולהיות אחראי על קו ההסברה של גוש קטיף לקראת תכנית ההתנתקות, התלבטתי מאוד.
חששתי מכך שאנו נכנסים לתרחיש שצופן בתוכו הידרדרות למלחמת אחים. תפקידי הרי יהיה ללבות את אש המאבק. כיצד אדע למצוא את המינון הנכון שלא יפוצץ את חבית חומר הנפץ?
בלילה נדדה שנתי, עד שהגיעה מתוכי הכרעה. הבן שלי, באותה העת בכיתה א', ירגיש כל הזמן שלא משנה מה יקרה, הוא יתגייס לצה"ל. רק אז הרגשתי שיש בידי מצפן שנותן לי את הפרופורציה איך להתנהל נכון במאבק מבלי לשרוף את המועדון. איך להיאבק תוך כדי שאני זוכר שיש כאן משהו ענק שיותר חשוב והוא הזכות לכינון המדינה הישראלית.
היום, אני מרגיש כאב גדול מול אנשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בעיני, הם חצו את הקו האדום הזה. שואלים אותי, תגיד קובי ואם זה היה הפוך. המחאה הנוכחית הייתה קודמת למאבק על גוש קטיף לאחר שהם חצו את הקווים. האם גם אתה היית חוצה אותם לאור התקדים שנוצר? התשובה שלי היא חד-משמעית – לא!
מדוע? זה לא שהציונות הדתית פרייארית. מאז המאבק על גוש קטיף הציבור הציוני-דתי התפקח מהתמימות הממלכתית שלו. אבל הציונות הדתית גם כיום, ממשיכה להתנהל באופן של אחריות לאומית. אנשי גוש קטיף והתומכים בהם בחרו לשמור על הברית הישראלית. הבחירה בדרך שלנו נובעת מהתפיסה העמוקה השורשית של הציונות הדתית שלא משתנה בגלל שיקולים תועלתניים. לכן אופן ההתנהלות של חלקים אחרים לא יטה את הצינות הדתית מעקרונות הייסוד שלה.
אמנם הציבור הציוני דתי הפסיק מאז ימי המאבק על גוש קטיף להיות הגשר. הוא הבין כדברי אורי אורבך ז"ל שגשר הוא "המקום שכולם אוהבים לדרוך עליו". הוא הבין שעליו להילחם על הזכות האלמנטרית שלו לבטא את הקול שלו בתוך הפסיפס הישראלי במרחב הפוליטי התקשורתי ובעיני גם במרחב החשוב ביותר - המרחב התרבותי.
הוא גילה לאכזבתו ולתדהמתו שזה לא קל, כי יש מנגנוניים שמאוישים ע"י אנשים שחוסמים את הקול שלו ולא זאת בלבד, אלא שהם גם מתהדרים תוך כדי כך באצטלה של ליברליות ודמוקרטיה. בשנים האחרונות אנו רואים ברוך השם את בני ובנות הצינות הדתית מנסים לנפץ במאמץ גדול את תקרות הזכוכית שניסו לחסום את דרכם בעיצוב הסיפור הישראלי.
יש לכך גם מחיר כבד שמשפיע על כלל החברה הישראלית. מאז ההתנתקות, הציונות הדתית הפסיקה להיות הגשר המחבר ואנו נמצאים בתוך טלטלה קשה. כל צד לא מנסה להגיע להסכמות אלא פועל מתוך רצון להכרעה של המחנה השני וכך אנחנו בסחרחורת של קשיי משילות לאחר שנים בהם הציונות הדתית דווקא הייתה הגורם המאזן.
אף על פי כן, גם לאחר התובנות הללו הציונות הדתית היא מגזר שפועל מתוך אחריות ממלכתית. כל המהות שלה איננה קידום האינטרסים המגזריים, אלא השפעה על התמונה הישראלית המלאה. וזאת אפשר לעשות רק בסבלנות באחריות וביצירת שיתופי פעולה, כפי שאנו במרכז מורשת גוש קטיף פועלים לעשות מדי שנה בכנס השנתי שאנו מקיימים ובתוכן שאנו יוצקים לתוכו.
הציונות הדתית הכריעה כבר לפני מאה שנה הכרעה מאוד מסובכת. היא מוכנה לשתף פעולה עם תנועות שפועלות מתוך ערכים שונים ואפילו הרסניים מבחינתה. בעצם ההכרעה לשיתוף פעולה עם הציונות בנתה הציונות הדתית בתוכה את המנגנון הנפשי שמאפשר לה לשתף פעולה עם השונה ממנה. מתברר בעיני, שמנגנוניים אלו הם הרבה יותר חזקים מהמנגנונים שבונה התודעה הליברלית והדמוקרטית. שלצערי הרב לא החזיקו מעמד במבחן הנוכחי.
גם היום, רבים מבני הציונות הדתית מוכנים ורצים להשתתף במעגלי שיח עם מובילי המחאה. אנחנו עושים זאת מתוך היכולת המורכבת להקשיב למי שחולק עליך. זאת מתוך הבנה שגם פעולתם "חוצה הקווים" של אנשי המחאה נובעת מעולם ערכי וציוני. לכן יש עדין תקווה שאפשר למצוא את הדרך לחיזוק הברית הישראלית גם תוך כדי מחלוקת קשה.
הכותב הוא מנכ"ל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף, מראשי מטה המאבק נגד ההתנתקות