גמלאי מערכת הביטחון, חלקם יושבים על פנסיות תקציביות שיכולות לפרנס חמש משפחות, מיובשים בעבודה העכשווית והמשעממת שלהם. הם מתגעגעים לריגושים מהעבר הביטחוני ובעיקר לכוח שהיה פעם תחת ידם.
בחיפושיהם אחרי משמעות הקימו סוג של חבורת חסמב"ה, על בסיס ספרי העלילות שקראו בילדות, בצורת חמ"ל חטיארים שיושב בחדרים אפופי עשן כמו פעם. שם מתכננים בשקט איך חוסמים כביש בלי שהמשטרה תדע, איך מגיעים למשרדי קהלת הנעולים ומקיפים את המקום כמו פעם בגדר תיל (בסיוע ארטילרי של תקשורת מפרגנת, פרקליטות ומשטרה רקובות ומערכת משפט בעלת עניין שנותנת להם חסינות, הם יודעים שלא יינזקו). הם מתכננים את הפשיטות בעורף האויב (נבחרי ציבור שנבחרו בבחירות דמוקרטיות), שנותנות להם הרגשה של גבורה בנוסח "איך בסוריה צעד הפלמ"ח". רק שאין אויב ואין סכנות, ואפילו אין סכנת מאסר או כתב אישום.
בהפגנה אחת נגד הגירוש מגוש קטיף היו יותר פצועים, עצורים וכתבי אישום מאשר בחצי שנה של הפריבילגים הצפונבונים. התוצאה: מה שאנחנו רואים יום יום. פעם פשיטה על הבית של דני דנון, ופעם אפילו הצליחו להפגין מול השרה מאי גולן במבצע מזהיר שאנטבה מחוויר לידו.
אילו מיליוני יהודים לא היו סובלים, זה היה מצחיק. אבל זה לא. כי זקני הכפר שהפכו ללוחמי חירות היו לחיילים של מאפיית האוליגרכים ששופכים מיליונים כדי לשמר את הקרטלים והמונופולים שעושקים את הציבור וחוששים מתחרות, שהממשלה הנוכחית מאיימת בה עליהם. לזה נוסף גיבוי של גנרלים מקשישים, שמלאים פחד שהממשלה הנוראה גם תפסיק את העושק של הפנסיה התקציבית.
אבל בסך הכול מה שהם עושים היום מהמקפצה, עושה גם טוב. התנהגותם הלא חכמה חושפת את מה שבעמל רב הוסתר כל השנים על ידי מפא"י ויורשיה הדיקטטוריים, שידעו להסוות את התנהלותם במראה של כביכול דמוקרטיה. חבורת הכסילים של "המחאה" מציגה לראווה את הבריונות המוסתרת של השמאל ובכך כורה לו קבר, לפחות בטווח הארוך.
על הדרך הם מחסלים את השמאל הממוסד - גנץ, לפיד וכל שאר חסרי ההשפעה שמדקלמים סיסמאות חלולות מבית היוצר של כנופיות הפורעים. בעקיפין קובעים הפורעים בבריונותם סטנדרטים חדשים וגורמים לכך שהמשטרה איבדה כליל את סמכותה, וכל תקדים שיאשרו לשמאל - הימין, החרדים ואחרים יוכלו להשתמש בו בעתיד.
זה הסיפור וזאת המלחמה, למי שייכת הארץ. לרוב הגדול של האזרחים, או לאוליגרכים ששואבים מעטיני השפע, קצינים פריבילגיים, צאצאי המיעוט הכוחני שבהקמת המדינה השתלט על כל המשאבים ומוקדי הכוח והדיר מהם את כל מי שלא החזיק בכיסו פנקס אדום. כך הפכו לציבור העשיר, המבוסס והמשפיע במדינה, שכדי לשמר את מעמדו דיכא באכזריות סוציאליסטית אופיינית את כל האחרים. הם רדפו עד חורמה, בשיטות סטליניסטיות מובהקות, את לוחמי המחתרות ואת כל מי שלא הצטרף אליהם, וניסו להעביר את שומרי המסורת על דתם.
אלא שהדמוגרפיה וההתפכחות עושות את שלהן. הם מבינים שנפלו על הדור הלא נכון, דור של אנשים צעירים שכבר לא יראים מהאדון הכול יכול. הם חוששים, ובצדק, שהנה סוף סוף אחרי שבעים שנה תתחיל ישראל להיות מדינה דמוקרטית שכל אזרח בה, גם אם הוא גר בדימונה ובירוחם, בצפת ובקריית שמונה, יחזיק רחמנא ליצלן בזכויות שוות לקיבוצניקים ולשבט הלבן של צפון תל אביב.
זה עיקר הסיפור, וכל השאר, כולל תיקוני הרפורמה המשפטית, הם רק זיקוקי דינור שמקשטים את שדה הקרב.
***