אם השיטה הזו תנצח, כולנו נפסיד

אחד מבכירי המחנכים בציונות הדתית אמר לי השבוע: "מה אני אמור להגיד לתלמידים שלי?".

בכפר מימון, ערב ההתנתקות, הוא עצר אותם על הגדרות. הסביר שיש גבולות גם למחאה. שצריך לכבד את המדינה, גם כשאי אפשר לשאת את החלטותיה, גם כשנראה שההנהגה שוברת כל נורמה דמוקרטית, גם כשראש הממשלה שבחרנו עשה ההיפך הגמור ממה שהבטיח.

"ומה עכשיו?", שאל. "הנערים מסתכלים על ההפגנות ולומדים את השיטה. לחסום כבישים בכל מקום ובכל שעה, לשתק את נתב"ג ולא לשלם על כך מחיר, לנקוט בסרבנות שהייתה בעבר קו אדום. איך אוכל להגיד להם לא להשתמש בשיטות כאלה, כשהם ירצו למחות נגד משהו?".

לא הצלחתי לענות לו. היום זו מחאה מצד כזה, מחר זו מחאה מצד אחר. אם אפשר לנרמל פגיעה בטקס יום הזיכרון בגלל רפורמה משפטית, אפשר לנרמל פגיעה בטקס יום השואה בגלל עניין אחר, בשנה הבאה.

הרפורמה המשפטית של יריב לוין נעצרה מזמן. הדיון עכשיו הוא על סעיפים פחות קריטיים, אבל דווקא עכשיו שיבוש חיי היומיום גובר. ובכן, גם החרדים יודעים לחסום את נתב"ג. גם הדרוזים (אגב בימים אלה, בגלל אנרכיה ואלימות, הדרוזים ברמת הגולן אכן כופים על הממשלה לציית להם, וזה בעייתי מאוד). גם הבדואים. גם עולי אתיופיה. גם הנכים. גם המתנחלים. גם הם יודעים להתפרע במשכן הכנסת כי פגעו בציפור נפשם.

זו שאלה כבדת משקל ליום שאחרי. לא בטוח שאנחנו חושבים עליה מספיק. אם השיטה הזו תנצח, כולנו נפסיד.