לקראת ערב זיכרון לדמותו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, הסופר חיים באר מתאר את ההיכרות המיוחדת שהייתה לו עם הרב ואת האדם המיוחד שגילה במסגרת אותה היכרות עמוקה, שתחילתה עוד בהיותו של הרב תלמיד בודד בישיבת חברון, ועד לאולם הגלריה הלאומית בפריז ואף הלאה מכך.
"את הרב עמיטל הכרתי בילדותי. הוא למד בישיבת חברון, והיו תלמידים שהיו באים לאמא שלי לקנות סנדוויץ וקפה. כל מיני בחורים בודדים שלימים היו גדולי עולם. אחד מהם היה הרב יהודה עמיטל, שאני אהבתי אותו וזכרתי אותו עוד כילד".
"עמדו לחגוג לרב עמיטל יובל ורצו לעשות ערב, והזמינו אותי לבוא ולדבר. לא כל כך רציתי אבל מי שהתקשר אליי אמר שהרב עמיטל בעצמו ביקש שאני אבוא לדבר. הרב ביקש שאדבר על הנשיונל גלרי בלונדון. לפני הרבה שנים עמדתי שם, ופתאום ראיתי את הרב עמיטל נכנס לאולם. לא הייתי בטוח שהרב ישמח לראות אותי, התחלתי לחמוק אבל הוא ראה אותי ואמר לי לבוא אליו. מאוד הערכתי אותו, אני לא אוהב את המילה להעריץ, אבל הייתי הולך איתו לכל מקום".
באר סיים את הסיפור ואמר: "הרב אמר לי שהוא אוהב מאוד אומנות, זה חלק מהביטויים של רוח האדם. וזה שיש פה ציורים שלא מתאימים לי, אני לא מסתכל עליהם. זה היה כל כך מרגש וכל כך אנושי, זה היה רגע ששמרתי אותו בליבי. כשאלישיב אמר לי שהוא ביקש שאת זה אני אספר בחגיגות, כבודו עלה בעיניי עוד יותר".