במשך כל השנה, מתחילת ספר בראשית, התבוננו מפרשת השבוע קדימה, אל ספרי הנ"ך, כדי למצוא בהם אזכורים לנושאים מן הפרשה היכולים להשליך אור חדש ולהוסיף נופך של הבנה ופרשנות לדברי התורה, לסיפוריה, ערכיה ומצוותיה.
החל מספר דברים אפשר להסב את המבט לאחור, ולמצוא בארבעת החומשים הקודמים את הנושאים הנזכרים במשנה-תורה, ולראות כיצד מהדהדים בו הדברים שנזכרו בחומשים האחרים.
כבר בפרשיה הראשונה של ספר דברים יש בדברי משה חזרה על מאורעות שסופרו בחומשים האחרים, וכבר כאן אפשר לראות שאין מדובר בשחזור מדויק, אלא באופן שמצריך לבאר מה טיב היחס שבין התורה לבין משנה התורה.
משה רבנו בחר לפתוח את דבריו במאורע שאירע, לדבריו, אחרי מתן תורה: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי ... רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ...". בנקודת הזמן הזאת, פנה משה אל העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב". בדבריו נשמעת טרוניה כלפי העם:"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
במבט ראשון נראה שמשה מתכוון לפרשת בהעלותך בספר במדבר. סמוך לתחילת הנסיעה מהר סיני, מתרחשים אירועי המתאוננים והמתאוים, שבעקבותיהם מתלונן משה אל ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: ...לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:".
לפי הסיפור בפרשתנו, הפתרון שהציע משה לעם היה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". העם הסכים: "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:". משה רבנו הקים את מערכת המשפט שהציע: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". לאחר מכן הורה לשופטים כיצד עליהם להתנהל: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ, לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".
אלא שהפתרון הזה כלל לא מתאים לפרשת בהעלותך, שם נענה ה' לתלונתו של משה ומינה את שבעים הזקנים. סיפורו של משהבדברים, מבוסס על מינוי השופטים המופיע בספר שמות לפני מעמד הר סיני. מינוי המערכת של שרי האלפים והמאות, החמישים והעשרות.
בספר שמות היוזמה למינוי השופטים מיוחסת ליתרו שראה את העם עומד על משה מן הבוקר עד הערב ואמר לחתנו: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". ואילו כאן בדברים משמע, שהיתה זו יוזמה של משה, שנבעה מכובד המשא שהטילו עליו העם בטרחנותם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", בדיוק כמו בפרשת בהעלותך.
רוב מכריע של הפרשנים הניחו שדברי משה כאן מתייחסים לסיפור מינוי השופטים בספר שמות ולא לסיפור מינוי הזקנים בספר במדבר, ותירצו באופנים שונים את הפרטים בהם סוטים דבריו של משה רבנו בחומש דברים מהתיאור של המאורעות בספר שמות. אולם במדרש מובאת מחלוקת אמוראים לאיזו "בעת ההיא" מתכוון משה: "רבי יוחנן אמר: בעת יתרו, ור' חייא אמר: בעת מתאוננים". (דברים רבה א יא, ועי' בפירוש העמק דבר של הנצי"ב מוולוז'ין לדברים א יב, ובשם משמואל של האדמו"ר מסוכוטשוב, לפרשת דברים שנת תרע"ה).
על פי הכלל "אלו ואלו דברי א-להים חיים" יש לומר ששניהם צודקים ומשה רבנו אכן עירב בדבריו את שתי הפרשיות. את הטענה והביקורת כלפי עם ישראל ניסח על פי סיפור המתאוננים בבמדבר, ואת הפתרון ניסח על פי הסיפור של מינוי השופטים בפרשת יתרו.
לפני שניגש להסביר מדוע עשה כן, יש להסיק מכאן הקדמה עקרונית לפירוש ספר משנה-תורה בכללותו. ספר זה אינו חזרה מדויקת על סיפורי התורה ועל מצוותיה, אלא הוא ספר העומד בפני עצמו. בספר זה משולבים דברים מקוריים הנמצאים רק בו, עם עניינים שכבר נזכרו בחומשי התורה האחרים, אך הם מוצגים מנקודת מבט שונה ומחודשת, בהתאם להקשר ולזמן שבהם נשנו. מבחינת משה רבנו זו נקודת מבט של סיכום לאחור של חייו ופעלו, ומבחינת העם זו נקודת מבט המתאימה לדור החדש. דור שעבורו סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה הם היסטוריה, מימי ילדותם או מלפני לידתם, ואשר עיניו נשואות כעת אל הכניסה לארץ הנמצאת מולו, בצד המערבי של הירדן.
לאור ההקדמה הזאת יש לבחון את השאלה מה ביקש משה רבנו להנחיל לפני מותו לדור הנכנס לארץ, כאשר פתח את ספר דברים בהצגה משולבת של מינוי השופטים והזקנים.
מסתבר, כדברי רש"ר הירש (דברים א ט), שמשה רבנו ביקש להבהיר לעם ישראל שהאתגר החשוב שאמור להעסיק אותם בכניסתם לארץ הוא קיום התורה וכינונה של מערכת משפט שתאפשר את קיומה של התורה ואת הנהגת העם לאורה. לכן אומר משה שכבר כאשר ציווה ה' לצאת מהר סיני לדרך לארץ ישראל, הבעיה שהטרידה אותו לא היתה אספקת מזון לדרך, גם לא בניית צבא שיוכל לנהל את מסע כיבוש הארץ, אלא בניית מנגנון שיאפשר להנהיג את העם בדרך ה'. הבעיה שהצריכה את מינוי השופטים ושעליה התריע יתרו, נחשפה בעצמה מרובה בימי המתאוים והמתאוננים, ולכן בחר משה להציג את הבעיה מנקודת המבט הזאת, שיש בה תביעה מוסרית וחינוכית אל העם. בד בבד, ביקש להדגיש שמינוי השופטים נעשה על דעת העם ומרצונו והם הבינו שמערכת זו נועדה לטובתם, ולא לשם שררה ושלטון.
חז"ל הצביעו על הזיקה שבין ה"איכה אשא לבדי" של משה רבנו, ל"איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים" של ישעיהו הנביא. הם עשו זאת באמירות מפורשות במדרשים וגם בקביעת הפרק בישעיהו כהפטרת פרשת דברים. אל שני אלו מצטרפת קריאת קינות ה"איכה" של הנביא ירמיהו, הנאמרות תמיד, בשל סדר קריאות התורה הנהוג, בשבוע שאחרי קריאת פרשת דברים והפטרת חזון ישעיהו.
משה רבנו ראה ב"טרחכם ומשאכם וריבכם" את הסכנה הגדולה לקיומו של העם בארץ וחשב שמערכת משפט הגונה, אמינה וחזקה היא הפתרון שיבטיח את ההתנהלות הבריאה של העם בארצו לאור ה'. ישעיהו חשף את קריסתה של החברה ושל המשפט בתוכחתו, וירמיהו קונן על החורבן שהתרחש בעקבות זאת.
האקטואליות הנצחית של התורה שבה ועולה בימים אלה ממש, מצד לוח השנה – בשבוע שבין שבת חזון לתשעה באב, ומצד מאורעות הזמן, בחוצות קריה ובין "שריך" ו"שופטיך" היושבים בירושלים.
אנחנו מקדישים את השבוע למיעוט שמחה, תענית וקינה בעקבות ה"איכה" של ירמיהו, ולקריאה לתיקון מיידי בעקבות ה"איכה" של משה רבנו וישעיהו הנביא: פחות "טרחכם ומשאכם וריבכם", ויותר: "שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה".