בתחילתה של הפרשה מתואר המתח הגדול שבו היו נתונים יעקב ומשפחתו לקראת המפגש עם עשו וארבע מאות האנשים ההולכים איתו.
חז"ל תיארו את ההתלבטות שיעקב אבינו היה שרוי בה לקראת המפגש עם עשו, באמצעות ויכוח בין רבי יהודה הנשיא לרבי אפס, תלמידו ומשמשו. לפי המדרש, הורה רבי לרבי אפס לכתוב בשמו אגרת לאנטונינוס מלך רומי, שהיה, במובן מסוים, ידידו.
רבי אפס כתב בפנייה: 'מיהודה הנשיא לאדוני המלך אנטונינוס'. נטל רבי את האגרת קראה וקרעה, והורה לרבי אפס לכתוב מחדש כך: 'לאדוני המלך, מיהודה עבדך'. תמה רבי אפס: מדוע אתה מבזה את כבודך? ענה לו רבי, וכי טוב אני מסבי? לא כך אמר הסבא יעקב: 'כה תאמרון לאדני לעשו, כה אמר עבדך יעקב'? (בראשית רבה עה ה).
בעיני רבי אפס, יש לשמור על כבודו של הנשיא וכבודו של עם ישראל בעמידה מול השליט הנכרי, ולתת לכך ביטוי במפגש עם המלך הנכרי או במכתב אליו. העובדה שחז"ל הביאו את דעתו במדרש מורה שיש לדעה הזאת מקום ונוכחות, גם אם רבי לא קיבל את דעתו. לדעתו של רבי, יש נסיבות המחייבות יחס של הכנעה, מתוך הבנה נכונה של יחסי הכוחות. במפגש בין נשיא ישראל לבין קיסר רומי, עמדה של הכנעה הולמת יותר את המציאות וטובה יותר לשירות האומה.
גם יעקב אבינו לא סבר שהדרך היחידה שעומדת לפניו היא דרך ההכנעה. הוא הכין עצמו, כדברי רש"י (לב ט), לדורון, תפילה ומלחמה. הוא שלח מנחה מפוארת לעשו, הוא עמד להתפלל לפני ה', והוא ארגן את המחנה לקראת מלחמה. הוי אומר, הבחירה בדרך של ההכנעה המנומסת אינה חד-משמעית ולפעמים צריך לדעת גם לעמוד בעוז כנגד השליט הנכרי, גם אם הוא מנהיג אימפריה אדירה.
יישום אחר של מחלוקת רבי אפס ורבי יהודה הנשיא מופיע בפרק אחר בפרשתנו. שמעון ולוי חיסלו את העיר שכם בעקבות פרשת דינה. יעקב מחה: "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ, בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". הבנים הגיבו: "הכזונה יעשה את אחותנו". אין זה רק ענין של כבוד המשפחה, אלא גם בנין ההרתעה, שהרי בהמשך הפרשה נאמר: "ותהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".
דורות רבים אחרי פרשת יעקב ועשו ולפני פרשת יהודה ורומי, צפה שוב המחלוקת ועלתה בימי מרדכי ואסתר. מרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" להמן, כדעת שמעון ולוי ורבי אפס, וסיכן בכך את חיי כל היהודים בשבע ועשרים ומאה המדינות שבמלכות אחשוורוש.במדרשים מסופר שהיו שטענו כנגד מרדכי, הלא ביעקב נאמר "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" ומדוע אינך נוהג כמותו? שתי תשובות מובאות לכך במדרשים בשם מרדכי. כיוון אחד הוא שהמן עשה עצמו אליל ואף ענד על עצמו צלם (אסתר רבה ו).לפיכך המקרה של מרדכי לא היה ענין של כבוד אלא איסור עבודה זרה, שעליו נאמר שייהרג ולא יעבור. כיוון אחר במדרש הוא שמרדכי טען כנגד החולקים עליו שהוא מצאצאי בנימין, ובנימין, בניגוד ליעקבוכל המשפחה, לא השתחווה לעשו, שכן עדיין היה בבטן אמו כשעברו על פני עשו (ילקוט שמעוני אסתר תתרנד).
שני ההסברים שבמדרש על התנהגותו של מרדכי מצביעים על שתי סיבות שלא לנהוג בהכנעה כיעקב. האחת, קשורה לנסיבות המאורע, האחרת, נוגעת לאישיות המתמודדת: יש מי שלפי טבעו בוחר בדרך ההכנעה, ויש מי שבוחר בדרך המאבק.
לפעמים, השיטה היא "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז יח). יעקב הכין עצמו גם לדורון וגם למלחמה. כך היה גם בשושן הבירה: במקביל למרדכי שלא כרע והשתחווה להמן, אסתר נהגה כלפי אחשוורוש בדרך של הכנעה גמורה, הזמנה למשתה, ועוד משתה, עד שהצליחה למשוך את ליבו לטובתה ולטובת עמה, נגד המן ואויבי ישראל.
מסתבר, שאין מדיניות אחידה ומוחלטת כיצד צריך לעמוד בפני המלכות הנכרית, אלא מערכת מורכבת של שיקולים העומדת בפני מנהיגי העם, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות והמדיניות. לשתי המגמות, גם להכנעה וגם למאבק, יש עוגנים יציבים להסתמך עליהם, ועובדות היסטוריות המאששות את צדקתן. לפיכך יש להניח שלעולם כנגד כל מי שינקוט בדרך אחת, יתייצבו מתנגדים שידרשו לנהוג בדרך האחרת.
ההכרעה מוטלת על המנהיגים בכל דור, והיא אינה פשוטה כל ועיקר.
מערכת היחסים בינינו לבין ארצות הברית כיום דומה למערכת שבימי רבי ואנטונינוס. גם אם מדובר ביחסים של כבוד הדדי ושותפות, אי אפשר להתעלם מכך שארה"ב היא מעצמה עולמית, וישראל, לכל היותר, מעצמה אזורית, וגם זה, בערבון מוגבל.
לכן אפשר להבין מדוע יש הצדקה למידה של הכנעה כלפי האמריקאים. בד בבד מנהיגינו אינם יכולים שלא להדהד בפניהם את זעקתם של שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו". הזעקה המניעה את פעולתו של צה"ל ברצועת עזה.
ואנחנו, אין לנו אלא להתפלל ולברך שהקב"ה ישלח אורו ואמיתו לראשי מדינתנו, שריה ויועציה, ויתקנם בעצה טובה מלפניו.
הכותב הוא נשיא מכללת הרצוג