אחינו בית ישראל שמעו

ליל תשעה באב בבית הכנסת של סבא. את השנה הראשונה שאני מחליט לצום. אני נכנס לבית הכנסת אחרי סעודה מפסקת על הרצפה בבית של סבתא וסבא. אכלנו מרק עדשים וביצה קשה, סבא פיזר לנו אפר על הראש- נראה שאני מוכן .

כבר 45 דקות אני מעלעל בספר הקינות ועוקב אחרי הסימונים בספר הקינות של סבא- מעל כל קינה הוא כותב: קינה זאת יש לנגן במנגינה של "בליל זה יבכיון", "כאן יש להכפיל את תיבת אבי שלוש פעמים", "כאן יש להיאנח".

אני לא מצליח להבחין בהבדלים בין המנגינות, בכל הקינות אני מרגיש שכל הציבור נאנח. וגם אני נאנח, עברה רק שעה ורבע- ואני מת מצמא. אני סופר את הדפים לסוף התפילה ופוגש את הקטע שבו סופרים את מספר השנים לחורבן הבית. אני אף פעם לא זוכר אם מורידים 68 שנה או 70 שנה מהשנה הלועזית. אני מגלה שהעיסוק בחישוב חוסך לי עוד שלוש קינות.

אורות בית הכנסת כבים, מדליקים נר ומביאים אותו לסבא. סבא בקול שבור מבכי, בחצי לחישה ובכיפוף עמוק לוחש : אחינו בית ישראל שמעו, היום 1912 שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, נפלה עטרת ראשנו. הקהל חוזר אחריו: אני מנסה לחקות את הקול השבור, את הלחישה את הכיפוף- אני מציץ תוך כדי על אבא לקבל משוב על הביצוע– חלפו רק שעתיים ועשר דקות מהצום.

מוצאי שבועות- סבא וסבתא מתארחים אצלנו בחג. אבא מתרוצץ בבית בחיפוש אחרי מארז הקסטות החדשות שהוא קנה. הוא עולה למרפסת הגג עם הדאבל קאסט ומודיע לכולם שהוא יושב עם סבא לבד ושאף אחד לא יעז להפריע להם. הסקרנות אוכלת אותי. מה אבא וסבא עושים במרפסת הגג אליה רק עולים כשמחזירים את הכלים הכשרים של פסח. הם סוגרים את הדלת ואותי מאחוריהם. אני מצמיד את אוזני לדלת וממתין. אני שומע אותם לוחשים זה לזה. אני בטוח שסבא מספר לו היכן הוא הטמין את אוצרות המשפחה שהוא הביא עימו ממרוקו.

אני מקרב את אוזני לחור המנעול ונראה לי שאני שומע את סבא בוכה. מאוחר יותר בלילה אני מחכה שכולם ילכו לישון, מדליק את האור בחשש ופותח את התיק של אבא שמה מונחת הקלטת בתוך סידור. אני מכניס את הקלטת לתוך הטייפ ושומע את סבא קורא את הקינות של תשעה באב תוך שהוא עוצר מידי פעם ואומר לאבא- "פה עולים קצת", "פה זה קצת מסובך", "תקשיב טוב- פה חוזרים על המילה שלוש פעמים", "תרשום תרשום על הספר- ככה תזכור יותר טוב".

אחרי שסבא נפטר אבא אמר לי שהקלטת הזאת היא כמו אוצר. הקלטת הייתה מונחת במשך שנים באוטו של אבא ומידי פעם בנסיעות היינו מקשיבים למנגינות העצובות. יום אחד האוצר נגנב יחד עם האוטו.

על נהרות שוצפים שם ישבנו עם מאות חניכים מכל רחבי אירופה למרגלות האלפים הצרפתיים. השנה, תשעה באב נופל באמצע המחנה. איך נעביר את הצום עם בני העשרה באמצע חופשת הקיץ שלהם כשהצום מסתיים בשעה 22:48. המולת המחנה, השירים, התחרויות- כל מחנה הקיץ ייעצר ליום אחד. אני תוהה כיצד נזכור את ציון, כיצד נזכור את האובדן וחורבן כשמסביבנו קצוות הרים מושלגים המשתפלים אל תוך מרבדי דשא ירוקים אינסופיים. אני אוסף את כל חניכי המחנה עם תחילת הצום ומבקש מהם לבנות מחומרי יצירה את בית המקדש שלהם במשך כל הלילה. הם מחולקים לקבוצות וכל אחת מהקבוצות בונה חלק אחר של בית המקדש.

לפנות בוקר אנו נאספים כולם בחצר המחנה. בשיאו של הלילה הם פורסים את יצירת האומנות מול כל המחנה. מיד לאחר התצוגה, אנו, המדריכים, מופיעים בהפתעה עם לפידים בוערים ושורפים מול פניהם המזועזעות של החניכים את יצירת האומנות. אני עומד מול כל המחנה ומבקש בהתרגשות להתכופף אל האדמה ולחזור אחרי "אחינו בית ישראל שמעו היום 1928 שנה לחורבן הבית". מרגיש שעשיתי את זה הפעם הרבה יותר טוב.

כבר שבוע שאנחנו צמודים למסך המחשב במשרד במלמה בשוודיה בעיצומה של השליחות וצופים בהיערכות להתנתקות המשודרת לנו בשידורים חיים. הניתוק מהארץ והצפייה בגירוש המתיישבים-שאת חלקם אנחנו מזהים– קורע את הלב. אנו מתקשים להעביר את התחושות הקשות לחברינו מהקהילה, את המראות של תמונות החיילים במדים השחורים הנכנסים לתוך היישובים מול פרצופיהם השבורים של המתיישבים עם החולצות הכתומות. תשעה באב מגיע- אני נכנס לבית הכנסת של הקהילה. בקושי מניין מתפללים מתאסף. התפילה מסתיימת במהרה- אני מבקש מהרב להגיד כמה מילים כדי לנסות ולהעביר את התחושות לקומץ המתפללים על החורבן מודל 2005. בסיום הדברים אני מתכופף על הארץ ולוחש אחינו בית ישראל שמעו היום 1935 לחורבן בית מקדשינו. אני מסתכל על אשתי בעזרת הנשים- מרגיש שהפעם שנינו הרגשנו- הקומץ לא היה איתנו.

חמסין ישראלי מכה בשכונה שלנו ביתר שאת- האם נצא מהסחרור הזה? השסע בעם קורע אותנו. בשכונתנו המודעות על קירות הבתים מדברים את המחלוקת הקשה. דברי התורה בשבת האחרונה בבית הכנסת מתריעים מפני חורבן בית שלישי. קמצא ובר קמצא, זכריה בן אבקולוס, בתו של נקדימון, כל אלו מקבלים לבוש חדש - כל דרשן מחייה את הדמויות על פי דעותיו, כל דרשן מגייס דמות היסטורית להישען עליה.

תשעה באב-אני פוסע לבית הכנסת השכונתי מהורהר ובידי ספר הקינות. בית הכנסת מלא מפה לפה. המתפללים "המסודרים" מחזיקים כריות עבות המשמשות כמשענת ראויה, אחרים מאלתרים כיסא פלסטיק הפוך לתמיכה ואני שוב אין לי על מה להישען.

החזן מסתבך עם המנגינות. הוא מתחיל את הקינה והולך לאיבוד. הוא מביט בי תוהה אם אני יכול לקחת את זה מכאן. הוא יודע שיש לי ספר קינות עם סימונים שאולי יצילו אותו ואת הקינה. אני מצטרף אליו ולפי ההוראות בספר- אני חוזר על התיבה שלוש פעמים– החזן מהנהן לי בתודה. האור כבה

בקול שבור, בחצי לחישה וכיפוף עמוק אני אומר אחינו בית ישראל היום 1953 שנה לחורבן הבית.