פרשת שופטים עשירה מאד בנושאים של הנהגת העם והמדינה בארץ ישראל. רובם ככולם נושאים בעלי חשיבות אקטואלית בדורנו, דור הקמת המדינה אחרי אלפי שנות גלות ואובדן ריבונות. הפרשה עוסקת במערכות המשפט והאכיפה, במלוכה, בנבואה, בדיני מלחמה ושלוםובפרטים רבים בתוך הנושאים הללו.
כמו בכל תחום אחר בתורה, אי אפשר להסיק מפשטי המקראות את פרטי המצוות והדינים, ולשם כך נחוצה הפרשנות וההדרכה של התורה-שבעל-פה. כך לדוגמה, פרשת המלך. מפסוקי התורה עצמם נובעת שניות; מפסוק אחד משמע שיש מצוה למנות מלך: "שום תשים עליך מלך". לעומת זאת, מהפסוק הקודם לו (יז, יד) משמע שאין חובה כזאת, אלא רק הענות לבקשת העם האומר: "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי" ואדרבה, משמע שהבקשה הזאת אינה ראויה, שכן הרצון להידמות לגויים אינו נחשב בשום מקום בתורה למעלה ושבח.
השניות הזאת נתמכת גם מן ההיסטוריה המקראית, שהרי כאשר בא העם לבקש לו מלך בימי שמואל, היתה לה' ולנביאו ביקורת חריפה על העם, "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", אומר ה' לשמואל (שמואל א ח ז). אבל שמואל הרואה משח בסופו של דבר את שני המלכים הראשונים ועמד לצידם, תחילה לצד שאול עד שחטא ולאחר מכן לצידו של דוד. יחסו של שמואל לשני המלכים, ובעיקר לדוד, אינו יחס של מינוי שבדיעבד, אלא יחס של כבוד וחשיבות. שמואל התאכזב מאד מכשלונו של שאול, שממנו ציפה שה' יכין את ממלכתו עד עולם (שמואל א' יג יג), ולאחר מכן תלה ציפיות גדולות מאד בדוד.
השניות ביחס למלכים ניכרת מכל ספר מלכים ומקבילו דברי הימים. מצד אחד, הנביאים התייחסו בכבוד למלכי יהודה ואפילו למלכי ישראל, ומצד שני ביקרו אותם בחריפות רבה, ניבאו להם נבואות של כשלון אישי וחורבן לאומי, ובמידה מסוימת אף המרידו כנגדם את העם, כאשר לא הלכו בדרך ה', דבר שגרם למלכים רבים לרדוף את נביאי ה' ולנסות לפגוע בהם ולהשתיקם.
הפרשנות של התורה-שבעל-פה לדרך השלטון המלוכנית אף היא מורכבת. ראשית, בעצם העובדה שכמו הנביאים גם חז"ל ביקרו בחריפות מלכים שלא הלכו בדרך ה' או שנטלו לעצמם כתר מלוכה שלא כדין. מעבר לכך, חכמי ישראל, במיוחד בדורות האחרונים, סבורים שמלכות אינה מוגדרת דווקא כ"מונרכיה" המוכרת מאומות העולם, וגם לדרכי שלטון אחרות, המקובלות על האומה והן הגונות ויעילות, יש מעמד של מלוכה. דעתם של כמה וכמה מגדולי ישראל בדורות האחרונים, שמשטר דמוקרטי מקיים את חובת המלוכה במידה שאינה נופלת מהמונרכיה ואף עולה עליה.
נושא אחר שאף הוא אינו יכול להיות מועתק כפשוטו מן התורה לחיי עם ישראל הוא ענין הנבואה. לא רק בתקופה שמסוף בית שני ואילך, בו פסקה הנבואה מישראל (כמעט) לחלוטין, אלא אפילו בימי בית ראשון שבהם פעלו נביאים בישראל, היישום של פסוקי התורה שבפרשתנו היה מורכב ומסובך. בראש ובראשונה בשל בעיית נביאי השקר. מן התנ"ך למדנו שהנבואה היתה מקצוע שלמדו אותו והתמחו בו (כגון: שמואל א יט כ), לא רק בישראל אלא גם באומות העולם –כדוגמת בלעם. תלמידי הנביאים הוכשרו לנבואה והתאמנו בנבואה וככל הנראה הגיעו למדרגות גבוהות מבחינה רוחנית, אלא שלא תמיד זכו לנבואת אמת.
צדקיה בן כנענה וחבריו הוטעו על ידי רוח שקר(מלכים א כב), חנניה בן עזור הסיק מדברי ירמיהו מסקנות על דרך למדנות נכונה, אך בהחשיבו את דבריו לנבואה הפך אף הוא להיות נביא שקר (ירמיהו כח, סנהדרין פט ע"א). הבעיה הגדולה שניצבה בפני העם ובפני המלכים היתה כיצד לזהות מהי נבואת אמת ומהי נבואת שקר. התורה מודעת לבעיה ומדריכה כיצד להתמודד איתה:"וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:".
הבעיה היא, שכשמדובר על נבואה לעתיד, שעל בסיסה צריך לקבל החלטות מיידיות, ההוכחה לא יעילה, שהרי טרם נתברר איזו מן הנבואות התקיימה, הברכה או הקללה. כשמיכיהו בן ימלה עמד מול צדקיה בן כנענה וניסה לשכנע את אחאב ויהושפט שלא יצליחו במלחמה מול ארם, לא היתה לו עדיין כל ראיה שצדקיה וחבורת הנביאים שאיתו טועים. הוא יכול היה רק לומר שלאחר כשלונו של אחאב יווכחו הכל בצדקתו.
הוא הדין גם לירמיהו שלא היה יכול להוכיח את השקר בנבואת חנניה בן עזור. חנניה הבטיח שתוך שנתיים יסלק ה' את הבבלים מן הארץ וירמיהו לא יכול היה לסתור את דבריו, מלבד להמתין שנתיים עד שתתברר הטעות או השקר והזיוף של חנניה בן עזור. נביאי השקר השתמשו באותם אמצעים לשכנע את קהלם כמו נביאי ה', ולמעשה בדרך כלל נשמעו יותר צדיקים מנביאי האמת, שכן הם דיברו בשבח ה' וביכולתו האינסופית להציל את ישראל מכל צרה ומצוקה ולגאלם.
העובדה שפרשיות התורה בנושא המדינה והארץ אינן יכולות להתפרש כפשוטן אינה מונעת אותנו מן החובה ללמוד אותן ולהפיק מהן לקחים בשני אופנים.
האופן האחד הוא לימוד הכתובים עצמם והפקת רעיונות והדרכה רוחנית מהם, בדרך של עקרונות מנחים ולא של פרטי הלכות. כך לדוגמה בתחום המשפט: עצם החובה להקים מערכת משפט ומשטר, החשיבות הגדולה של עדות אמת, חקר העדים ועונשם החמור של עדי שקר, הביקורת החריפה על מי שאינו מקבל את סמכות מערכת המשפט ומערער אותה מתוכה – הזקן הממרה. ומעל לכל, החובה להיאבק על קיומו של משפט צדק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ".
מהלכות מלחמה ושלום למדים את החובה לקרוא לשלום בטרם מלחמה, את חובת הגיוס מצד אחד ואת הפטור הניתן לזכאים לכך, מתוך התחשבות גם בצרכים אחרים של הפרט והחברה ומעל לכל, את ההבנה שמי שעומד בראש מערכות ישראל הוא "ה' אלקיכם ההולך עמכם", ורק בזכות ההכרה הזאת אפשר להגיע לדרישה אל הלוחמים:"אל ירך לבבכם, אל תיראו ... מפניהם".
הוא הדין בפרשת המלך, יסוד עיקרי שיש ללמוד ממנה הוא מעצם העובדה שאינה עוסקת כלל בגינוני מלכות וסדרי השלטון אלא בדרישות המוסריות מן המלך: חובת ההכנעה לתורה באמצעות ספר התורה שאינו מש ממנו, וחובת הצניעות שדורשת ממנו לצמצם בנשים, ברכב, בכסף ובזהב. דרישה עקרונית זו ניתנת להעברה לכל סוג של שלטון, בכל תקופה שהיא, מרמת הקהילה ועד הנהגת המדינה והעם כולו.
האופן השני שבו יש להפיק מסקנות ולקחים מפרשיות התורה לזמננו הוא בדרך המקובלת בכל התחומים האחרים של התורה: פרשנות של חכמי ישראל לפסוקי התורה, מסורת תורה-שבעל-פה והתאמת ההלכהלפי שינויי הזמן והנסיבות. יש בנושאי המדינה והממלכה, משקל רב למסורת המקראית מימי יהושע ועד ימי שיבת ציון, יותר מאשר בתחומים אחרים של התורה והמצוות. מובן, שגם את פרקי הנ"ך אין לקבל כפשוטם, אך הם מסייעים להבין את המגמות ואת הדרכים שבהם יישמו כבר בדורות קדומים את מצוות התורה בהנהגת העם והממלכה. מתוך כך ניתן להמשיך ולפתח את הפרשנות וההלכה בתורה-שבעל-פה.
יש מחכמי ישראל בדורות האחרונים שבשל התנגדותם לציונות ולמדינה החילונית משכו ידיהם מלעסוק בהלכות מדינה בזמן הזה. יתכן שבשל כך נוצר בטעות הרושם שאין לתורה מה לומר בענייני המדינה. יש להוסיף על כך את התפיסה הנוצרית בדבר הפרדת הדת מן המדינה, שהשפיעה על כל העולם המערבי הבתר-נוצרי ומתוך כך גם על חלק נכבד מן החברה הישראלית, הוגיה ומנהיגיה. אולם ב"ה הקב"ה לא עזב חסדו ואמיתו מעם עבדיו, וקמו בישראל גדולי תורה ומלומדים רבים שפיתחו וממשיכים לפתח את תורת המדינה על פי התורה.
בימים אלה שבהם מתעצם הפולמוס סביב סדרי המשפט והשלטון במדינה, ויש המנסים להציג קרע הכרחי בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", שומה עלינו ביתר שאת לעסוק בבירור סוגיות אלה על פי התורה, ובפרסום והפצה של התרומה ההכרחית של תורת ישראל, מהתנ"ך ועד ימינו, בכינונה של מדינה יהודית-דמוקרטית בארץ ישראל.