רבי ישראל מאיר ב"ר אריה זאב הכהן מהעיירה ראדין הסמוכה לווילנה נולד בשנת תקצ"ט למשפחה פשוטה של יהודים יראים ושלמים בעיירה ז'טל שבמערב רוסיה, לא רחוק מליטא (היום בשטח בלארוס).
אביו שהספיק ללמוד בצעירותו בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין היה חנווני, וכשראה שילדו ישראל מאיר עולה בכישרונותיו על כל חבריו שלח אותו בגיל עשר ללמוד בווילנה, ושם התעלה בלימוד התורה אצל חכמי העיר.
אחד ממשכילי וילנה, אד"ם הכהן, שמע על הילד העילוי וניסה כמה פעמים לפתות אותו לקרוא וללמוד ספרי השכלה, אך ישראל מאיר התחמק ממנו. כל ימיו זכר לו זאת מרן החפץ חיים, והיה מקלל את אותו משכיל קללה נמרצת בכל פעם ששמו נזכר. אביו נפטר כשהיה נער, ובגיל 17 נישא לאחותו החורגת (בת בעלה השני של אמו), והם התיישבו בעיירה ראדין.
אשתו פתחה חנות מכולת קטנה שפירנסה אותם בדוחק, והאברך ישראל מאיר הקדיש את זמנו ללימוד תורה, ובשעת הצורך היה בא ומסייע לאשתו בחנות. בשנת תרכ"ט בהיותו כבן שלושים פתח בראדין ישיבה, והוא עמד בראשה ודאג לתלמידיו ברוחניות וגשמיות עד סוף ימיו. בשנת תרס"ג כשהוא בן 64 נפטרה אשתו הראשונה שילדה לו כמה ילדים, והוא נשא אשה שנייה שהייתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה, וגם ממנה נולדו לו כמה ילדים.
החפץ חיים הושפע מאוד מרבותיו בווילנה, ובעיקר מרבי מנחם נחום קפלן (המכונה רבי נחומ'קה מהורדנה) ומרבי ישראל סלנטר שהיו מיוחדים בזה ששילבו למדנות ברמה עליונה ומוסריות וחסד מיוחדים במינם, והוא הלך בדרכם. השילוב הזה גרם לו להרגיש אחריות גדולה לעם ישראל, הרגשה שהובילה אותו ואת פעולותיו כל ימיו, ושבאה לידי ביטוי גם בספרו הראשון 'חפץ חיים' שנדפס לראשונה בעילום שמו בשנת תרל"ג (ועל שמו כונה כל חייו), שהעיר והקים לתחייה את ענייני שמירת הלשון בכל עם ישראל עד היום.
בהמשך חיבר את הספר 'שמירת הלשון' – החלק המוסרי וחינוכי של איסור לשון הרע, ובשנת תרמ"ד החל להוציא לאור את ספרו 'משנה ברורה' (הכרך השישי נדפס בתרס"ז כך שהחפץ חיים עמל על ספר משנה ברורה 23 שנה!), שהיה מיועד 'לעשות סדר' בהלכות אורח חיים שחשובות לכל יהודי, ומרוב דעות ופירושים ושיטות קשה היה לפסוק בהן הלכה למעשה. השילוב המיוחד והראשוני הזה של 'משנה ברורה' עם 'בירור הלכה' ועם 'שער הציון' מצא חן מאוד בעיני הלומדים מכל הרמות, והפך להיות לאב טיפוס לעוד עשרות ספרים שמסודרים בשיטה זו עד היום.
למרות הבקשות הרבות סירב לכתוב ספר מעין 'משנה ברורה' על חלק יורה דעה, והסביר שחלק יו"ד מיועד יותר לרבנים ותלמידי חכמים, והם יסתדרו וידעו לפסוק הלכה גם בלי הספר שלו... הוא עצמו עבר בעילום שמו מעיירה לעיירה ומכפר לכפר כדי למכור את ספריו, ובאותה הזדמנות סייע לחזק את ענייני היהדות בכל מקום שאליו הגיע. בכל דרשותיו וגם בספריו הוא מדגיש תמיד את חשיבות האמונה הפשוטה והתמימה וההקפדה על כל חלקי התורה, גם כאלו שלא כולם רגילים להקפיד בהם, ובעיקר המצוות שבין אדם לחברו.
החפץ חיים המשיך נוסף לניהול הישיבה בראדין לחבר ספר אחר ספר, כאשר מטרתו תמיד הייתה לתועלת הציבור, בעיקר לתועלת היהודים הפשוטים - כדי לחזק את אמונתם ואת הקפדתם במצוות, אבל גם ספרים שיועילו לתלמידי חכמים. ספר חשוב ביותר בזמנו היה ספרו 'מחנה ישראל' – הלכה למעשה לחיילים שנלקחו בעל כורחם לשירות ממושך בצבא הגויים, כולל עידוד וחיזוק שמירת יהדותם גם בתנאים הקשים האלו (במקביל גם עודד ואירגן הכנת אוכל כשר לחיילים היהודים ששירתו בצבא בכל מקום שזה היה אפשרי).
הוא גם כתב ספר בשם 'נדחי ישראל' שבו ענייני הלכה ומוסר לאלו שגולים ממקומם לארצות אחרות, וכן ספר 'נפוצות ישראל' בו הביע את דעתו נגד ההגירה לאמריקה שהייתה הפתרון היחיד-כמעט לרבים מעניי רוסיה ופולין וליטא, כאשר רוב המהגרים ירדו מאוד בשמירת המצוות – כי היה אז קשה מאוד עד בלתי אפשרי להיות יהודי שומר מצוות באמריקה. כמו כן כתב ספר בשם 'גדר עולם' ובו הלכות מיוחדות לנשים וגם דברי מוסר ויראת שמים, ועוד ספרים קטנים וגדולים רבים בנושאים הלכתיים שונים בהם שילב הלכה ומוסר כדרכו.
במקביל לציפייתו השלמה והמוחשית לגאולה (נושא שגם עליו כתב כמה ספרים) הוא דחק ברבים מתלמידיו, בדגש על הכהנים שבהם (ביניהם ידועים בעיקר מרן הראי"ה קוק זצ"ל והרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מפוניב'ז) ללמוד הלכות קודשים בעיון, כדי שיהיה מי שיידע לפסוק הלכה כאשר מהרה ייבנה המקדש. הוא כתב ועודד אחרים לכתוב חיבורים בנושא, והשפעתו בעניין החשוב הזה ניכרת עד היום.
הח"ח היה דוגמא אישית מובהקת לכל מה שדרש וכתב. כך למשל הקפיד באופן קיצוני על ענייני לשון הרע, ודקדק מאוד בענייני מסחר וקבלת כספים גם בחנותו וגם במכירת ספריו, עד שאפילו שילם לאנשים שיבדקו כל ספר שהדפיס שאין בו פגמים לפני שמכר אותו.
הוא לא מנע את עצמו מלעסוק בענייני ציבור למרות ענוותנותו הקיצונית והתמדתו הגדולה, עד שבשלב מסוים לא נעשה דבר גדול וקטן בענייני ציבור ברוסיה ופולין וליטא אצל אנשי התורה בלי הדרכתו והסכמתו. כך היה מחשובי הרבנים שתמכו בהקמת 'אגודת ישראל' שהייתה מהפכה בניהול העולם הדתי, וכך בתמיכתו בשרה שנירר במהפכה של הקמת 'בית יעקב' והחינוך לבנות. הוא ניסה להתערב במאבק שהתחולל בארץ ישראל בין הרב קוק לרב זוננפלד ושאר קנאי ירושלים, והצטער מאוד שלא הצליח לסייע להשקטת הרדיפה של חלק מהציבור הקנאי נגד תלמידו ומקורבו הרב קוק.
פעם גירש מעל פניו משלחת של קנאים שבאה לדבר סרה ברב קוק, ואמר שאינו מוכן לשמוע הוצאת שם רע על רבה של ירושלים. אולם מצד שני החפץ חיים התנגד לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית, למרות שנשאר בידידות גם עם הרבנים שתמכו בה. כך למשל נסע במיוחד לרב יצחק יעקב ריינס כדי לנסות לשכנע אותו להפסיק לתמוך בתנועת המזרחי, אך אחרי שנפטר הרב ריינס הספיד אותו ושיבח את גדלות תורתו ואת מאמציו למען עם ישראל.
כמו כן כמנהיג הציבור החרדי סירב להכנסת לימודי חול ושפת המדינה לעולם הישיבות, ופעל בהצלחה אצל נשיא פולין ושרי המדינה לבטל את החוק שגזר על כך. הוא היה ממקימי ועד הישיבות, ובכלל היה ממייצבי העולם החרדי כפי שהוא מוכר לנו היום.
בין עשרות ספריו, נוסף למוזכרים לעיל, נמצא גם ספר 'אהבת ישראל' שעוסק בהרחבה בנושא חשוב זה, מהדורה מיוחדת של מדרש ההלכה 'ספרא' ('תורת כהנים') עם פירוש חדש, ספר 'ליקוטי הלכות' – מעין הלכות הרי"ף על המסכתות שבהם אין רי"ף בעיקר בסדר קודשים, הספר 'ציפית לישועה' על הגאולה הקרבה לבוא, ספר 'תורה אור' – לקט אגדות חז"ל בענייני לימוד תורה, 'ספר המצוות הקצר', 'תפארת אדם' בענייני השחתת הזקן והקפת הראש, 'שם עולם' על שמירת השבת, ספרים בענייני טהרת המשפחה ועוד ועוד. לאחר פטירתו יצאו לאור בכמה כרכים גם חלק מאיגרותיו ומהמאמרים שפרסם בעיתוני התקופה.
בסוף ימיו התכוון לעלות לארץ ואף קנה בית במושבה פתח תקווה, אולם מחלת אשתו ואחריה מחלתו מנעו ממנו את הנסיעה, והוא ראה בדבר את יד ה'. בתקופה זו כבר כיסו עננים כבדים את שמי אירופה, והחפץ חיים התבטא כמה פעמים שאסון גדול עומד להתחולל על העם היהודי באירופה. הוא נפטר בשנת תרצ"ג כמה ימים לפני ראש השנה בגיל 94 צלול עד יומו האחרון, וממש כל בית ישראל בכו את השריפה אשר שרף ה'.
בשנת פטירתו הוקם הקיבוץ הראשון של תנועת 'פועלי אגודת ישראל', והוא נקרא על שמו 'חפץ חיים'. על שמו נוסדו גם ישיבות ומוסדות רבים, ודמותו נשארה כסמל ומופת ליהודי השלם, שמשלב למדנות ומוסר ויראת שמים ואהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל וזיכוי הרבים וציפייה לגאולה, כולם ברמה הגבוהה ביותר.
אסיים בקוריוז: לפני כמה שנים התגלה סרטון שמתאר את הגעת הרבנים ל'כנסייה הגדולה' הראשונה של 'אגודת ישראל' שהתכנסה בווינה בשנת תרפ"ג. רואים בסרטון זה שאורכו כמה דקות את הגעת רוב גדולי אותו דור לפתיחת האירוע, וזה מרשים מאוד, ורק למשך שניות ספורות רואים את החפץ חיים, כיוון שלצערנו הרב, כנראה לבקשת הח"ח עצמו ומרוב ענוותנותו, חתנו מנע מהצלם מלהמשיך לצלם אותו. והנה, חוויתי זאת על עצמי, ואח"כ שאלתי והתברר שכך אירע גם אצל כמה וכמה רבנים מחבריי - כולם הודו שהשניות הבודדות שבהן רואים את החפץ חיים היו השניות המרגשות ביותר והזכורות להם ביותר בכל הסרטון הזה, ושהם חזרו שוב ושוב לצפות בשניות האלו בסרטון, למרות שבסרטון רואים באופן ברור, ולזמן ארוך הרבה יותר, כמה וכמה מגדולי האדמו"רים והרבנים של אותו דור! ללמדך מה מעמדו של מרן החפץ חיים זצ"ל בלבו של כל יהודי.
מרן החפץ חיים נפטר השבוע לפני בדיוק תשעים שנה בכ"ג באלול תרצ"ג, אך ספריו ופעליו חיים וקיימים ומועילים ומשפיעים על כולנו כל יום, עד ביאת גואל צדק ועד בכלל. יהי רצון שנזכה לדבוק בקצות דרכיו. תנצב"ה.