פרשת יוסף ואחיו, שבעוד כמה שבועות נגיע אליה בקריאת התורה בשבת, היא לדעת רבים הסיפור הנפלא ביותר בכל התרבות האנושית.
מה אין בפרשה הזו? אהבה ושנאה וסיבוכים משפחתיים וסכנות חיים ומהפכים מדהימים ודרמות אנושיות ורגשיות של רוב השותפים לסיפור, ויד אלוקים שמכוונת הכל מלמעלה, צופה פני עבר, הווה ועתיד.
באחת הפיתולים של הפרשה, אחרי שיוסף נגלה לאחיו ושולח אותם, את כולם (למה? כדי להביא את יעקב ואת ביתו למצרים עד תום שנות הרעב היה מספיק לשלוח משלחת מצומצמת!), להתייצב לפני יעקב הזקן ולספר לו שבנו אהובו חי ומחכה לו במצרים על כיסא מלכותו, הוא משגר איתם בקשה, או ליתר דיוק ציווי: 'וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ!', ולצלילהּ של הוראה זו פונים האחים צפונה-מזרחה במסע לארץ כנען, והעלילה הנפלאה נמשכת.
מה פירוש ההיגד הזה ''אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ'? מדוע היה כל כך חשוב ליוסף לומר זאת לאחיו? ממה רצה למנוע אותם? חז"ל והמפרשים מתחבטים בעניין, ויש כאן פירושים מקצה לקצה, מעצה טובה לעשות את המסע הזה בזהירות ולא בחיפזון ולמצוא מקום חנייה כל יום בעוד היום גדול, ועד להוראה מוזרה לא לעסוק בדרך בענייני הלכה, כדי להיות מרוכזים רק בדרך ובהגעה בשלום למחוז חפצם. ויש מפרשים גם פירוש פשוט ו'אנושי' יותר: אל תריבו בדרך. זה לא הזמן לסגור חשבונות ולהאשים האשמות ולטעון טענות על טעויות העבר ועל סיבוכי ההווה וחששות העתיד, עכשיו מה שצריך הוא לארגן מחדש את המשפחה השלמה על בסיס הנתונים הקיימים – הרעב בארץ ישראל וההצלה שמחכה למשפחת בני יעקב במצרים. זמן לוויכוחים ולהתחשבנויות עוד יהיה למכביר.
ולמה אני קופץ עתה לסיפורי יוסף ואחיו? כי לעניות דעתי העצה הטובה הזו של יוסף הצדיק 'תפורה' עלינו, לימים אלו ממש. פרשת גיוס בני הישיבות, וליתר דיוק חלק מבני הציבור החרדי (כי כמעט שאין חולק על כך שלומדי התורה הרציניים, גם בפוניבז' וגם במרכז הרב, יוכלו להמשיך ולדחות את גיוסם כל עוד הם עוסקים בלימוד באופן מלא ומרוכז, כפי שהיה מאז הקמת המדינה, ולא זה הדיון האמיתי בסוגיה העכשווית), מרעישה עכשיו את העולם. מצד אחד העוול באי הגיוס שלהם צועק עד השמים, ובלשון משה רבנו עליו השלום 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה'?! ומצד שני צריך להכיר כמה עובדות:
- לא צריך להיות מומחה בפוליטיקה מקומית כדי להבין שמדובר עכשיו בניסיון ציני לערער את הקואליציה הימנית-דתית-חרדית שמצליחה ב"ה, למרות כל התחזיות, גם לנצח במלחמה הקשה שנפלה עלינו, גם לנהל את המשק באחריות, וגם לשמור על תיפקוד תקין של המדינה ומוסדותיה, למרות התנאים הקשים ולמרות האויבים מבית ומחוץ. גם 'הפגנות קפלן' לפני המלחמה ובמהלכה לא הפילו את הממשלה הזו, גם לא כשרתמו אליהן באופן חסר הגינות והיגיון ופרופורציה חלק ממשפחות החטופים. לכן החליטו אחינו שונאינו המחוכמים לעלות על הנושא הרגיש והכאוב הזה של גיוס הצעירים החרדים לצבא, בתקווה שזה מה שישבור ויפצל אותנו (כתב על זה דברים יפים הרב אורי כהן בערוץ 7)
- אני מודה לקב"ה כל יום שאני וביתי שייכים לציבור הנפלא והקדוש והמיוחד הזה, הציבור התורני-לאומי. אני מודה לקב"ה כל יום שאני זוכה לחיות בתקופה הנפלאה הזו של ראשית צמיחת גאולתנו, לראות במו עיניי, ואף להיות שותף במידת מה, בהתגשמות נבואות הנביאים על הימים הטובים שיגיעו לעם ישראל בארץ ישראל, ואנחנו רק בתחילתם. אני מודה כל יום לקב"ה על הזכות שהייתה לי בזמנו לשרת כחייל קרבי בצה"ל, ועל הרבים ממשפחתי שזוכים לזה עתה. אני מודע לכך שיש עוד הרבה מה לתקן ומה לשפר ומה לחזק בהתנהלות עם ישראל בארץ ישראל, אבל אנחנו ב"ה בדרך הנכונה. ובהרבה נושאים אנחנו, הציבור שלנו, מוביל. הגיע הזמן.
אך העם שבארץ כולל חלקים רבים וקבוצות רבות, ביניהם שומרי מצוות למחצה לשליש ולרביע ובכלל לא, ואף כאלו שמתעבים את התורה ואת מצוותיה ואת שומריה, שלגישתם אנו מתנגדים נחרצות. העם הזה כולל גם ציבור גדול שנקרא בהכללה 'חרדי', שהמכנה המשותף של הקבוצות הכלולות בו הוא רמה גבוהה יחסית של הקפדה במצוות בחיי הפרט והכלל, התמקדות בלימוד תורה ('חברת לומדים'), שיתוף פעולה מסויג עם המדינה ומוסדותיה, וקבלת דעתם של תלמידי חכמים גדולים בענייני ציבור.
כמובן שזהו תיאור סכמתי, וכמו כל תיאור כללי כזה הוא אינו מדייק, אבל הוא מבטא את המכנה המשותף העיקרי. נקודה נוספת שמשותפת לציבור החרדי ככלל היא המאמץ העיקש וחסר הפשרות לוודא, עד כמה שאפשר בעולם מסובך זה, שהדור הבא שלו גם הוא ימשיך בדרך זו. זה המצב. ולענייננו זה כולל גם חשש גדול, ומוצדק בעיקרו, ששירות בצבא במציאות הקיימת היום לא יאפשר, ברוב המקרים, להשאיר את הצעיר החרדי בתלם, שאצלו ואצל הוריו ומוריו הוא בסיס חייו התורניים. זה לא פוטר כמובן את בני הציבור החרדי מגיוס, אבל בשביל שזה יקרה עלינו להבין באמת את החששות שלהם וגם להשתדל למצוא להם פתרונות, במקום לנסות לחנך אותם מחדש.
- אנחנו, הציבור הדתי לאומי, לא צריכים להוכיח לאף אחד שאנחנו צודקים בדרכנו. אנחנו לא צריכים להוכיח לאיש שאנו נושאים על שכמנו את כל הקדוש והיקר המוטל עלינו, ושאנו זוכים לגדל פירות משובחים שעליהם מוטלים כל האידיאלים והמטלות של העם והארץ. אבל אם יכולנו לשתף פעולה בלב שלם, ולהמשיך לשתף פעולה, עם אחים טועים מצד זה, ולבנות איתם את הארץ במאה השנים האחרונות ולהגיע כך ב"ה עד הלום, למרות שדורות היינו שק החבטות שלהם, והם זלזלו בנו ופגעו בנו, והיו לנו אלף הצדקות לנתק מגע ולא עשינו זאת – האם איננו יכולים לשתף פעולה עם אחינו מהצד השני?
- כולם יודעים את האמת – הציבור החרדי חייב לתת את החלק שלו גם בהגנת המדינה וגם בכלכלת המדינה, וזה יקרה, התהליך בעיצומו, אבל בכוח זה לא ילך, בוודאי שלא כאשר הציבור הזה כולו נלחץ אל הקיר ע"י הפוליטיקאים והתקשורת, ובאופן טבעי 'מצופף שורות' בכיוון היותר קנאי ושמרני. אנו היינו תמיד בצדק נגד פתרונות של 'עכשיו', מ'שלום עכשיו' ועד 'עסקת שבויים עכשיו', ופתאום נהיינו גם אנחנו 'עכשיווניקים'? הרי גם אם יש צורך כעת בחיילים נוספים, הם לא יבואו כאן ועכשיו מבני הציבור החרדי. במקביל קיימות מתחת לשטח תזוזות גדולות מאוד בציבור החרדי לגווניו השונים, והמציאות הכלכלית והחברתית והתורנית (ההגדלה המופרזת של ציבור הלומדים החרדי שכולל גם כאלו שאינם מתאימים, ומצד שני ההתפתחות הנפלאה של בתי המדרש של הציבור שלנו) עושה את שלה. אבל מציאות של שבעים וכמה שנים לא תיפתר עכשיו, לא בחוק ולא בצווי גיוס. צריכים לסייע לאבולוציה הזו לקרות. פוסטים מרגשים או מתלהמים, צודקים עד לכאב, לא יזיזו צעיר חרדי אחד ללשכת הגיוס.
- נוסף על כך, אנחנו צריכים את הציבור החרדי היקר לצידנו במאבקים רבים משותפים, גם כאלו שהם בראש מעייננו ולא תמיד בראש מעייניהם, וזו תהיה טעות היסטורית לגרום לנתק בינינו. אני לא מציע לוותר על פסיק אחד מדעותינו בענייני תורה ומדינה, אני רק מבקש להיזהר שלא לעשות טעות עניינית וגם פוליטית ביחס שלנו לציבור החרדי. הם השותף הטבעי שלנו לעתיד לבוא.
- הם אחראים במידה מרובה להרמת רף לימוד התורה ושמירת המצוות בציבור שלנו ובמדינה כולה. הם בין האחראים למצב הדמוגרפי הנפלא של מדינתנו. הם נוטלים על עצמם כידוע הרבה מפעלי תורה וחסד. וכן, הם צריכים גם לתקן הרבה דברים, לשדרג הרבה נושאים, והתיקונים והשינויים האלו קורים – אבל התהליך ארוך. אין דבר שמפריע יותר לתהליכים האלו מאשר הקרע שמנסים יהודים טובים, בתמימות וברגשנות, לעשות עתה בינינו ובינם. סיבות – בוודאי שיש, הלב רותח, אבל הצדקה וחוכמה אין כאן.
רבותיי, חבריי ותלמידיי, אחיי ורעיי, אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ! בצומת הדרכים ההיסטורי שאנו מצויים בה אסור לנו לשכוח את התפקיד העיקרי שלנו – להביא לקיום נבואות הנביאים, לבנות את ארץ ישראל ברוח התורה. ובשביל זה צריך סבלנות, לא הכל יקרה 'עכשיו'. בואו לא נקרע מחדש את הקרע בין יוסף ואחיו. זה לא חכם ולא צודק. וזה בנפשנו.