התיאור המרשים ביותר של חג הסוכות בתנ"ך מופיע בספר נחמיה (ח) והוא מתאר את האופן בו חגגו שבי ציון את החג.
קדם לחג הסוכות מעין מעמד הקהל, שהתקיים בראש השנה ולמחרתו,ובעקבותיו קיבלו עליהם כל הקהל מחדש את התורה ומצוותיה, כפי שנתבאר בהרחבה בדף זה לפני שבועיים – בגליון ראש השנה.
המצווה הראשונה שקיבלו עליהם שבי ציון למעשה היתה חג הסוכות: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי".
הביטוי "וימצאו כתוב בתורה" מפליא: וכי לא ידעו את מצוות התורה "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", עד שקראו אותה באותו מעמד? פרשנים הציעו פירושים דחוקים כי התקשו לקבל את האפשרות שמצות סוכה לא היתה נפוצה ומוכרת, אך לפי פשוטו של מקרא והקשרו, יש לומר שאכן כך היה הדבר.
ישנם תיאורים רבים בספרי עזרא ונחמיה המעידים על רמה ירודה ביותר של קיום מצוות בקהל הרחב, לרבות נישואי תערובת וחילול המוני שלשבת ומועד. ההתרגשות הרבה, הצער והבכי, למשמע קריאת התורה על ידי עזרא הסופר, ובעקבות לימודה על ידי הלויים המבינים, מעידים על כך שבאותו ראש השנה התרחש אירוע משמעותי מאד של קבלת התורה וחזרה בתשובה. ההזדמנות הראשונה שבה ניתן ביטוי ציבורי פומבי לתנועת התשובה, בסמיכות לראש השנה, היתה ההתעוררות הנלהבת לקיים חגיגה ציבורית גדולה ומשמעותית של חג הסוכות (עי' בפירוש הריה"ל, כוזרי ג, סג).
בארבעת הפסוקים הבאים מתואר אופן חגיגת הסוכות בשנה ההיא, ובכל אחד מהם יש חידוש המחייב התבוננות והסבר.
"וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".
חמשת מיני הצומח המתוארים כאן אינם מתיישבים בפשטות עם המסורת המקובלת. האם מדובר במצוות סוכה או בארבעת המינים? הפתרון של הגמרא (סוכה לז ע"א) הוא שיש כאן שילוב: עלי זית, עלי עץ שמן (שאינו זית) ועלי הדס – משמשים לסוכות, ואילו עלי תמרים ועלי עץ עבות, משמשים לארבעת המינים.
ההדס נמנה פעמיים:תחילה עם עצי הזית והשמן, לצורך סיכוך הסוכה ונויה, ושוב, כחלק מנטילת לולב, כאשר בפעם הזאת הוא מופיע לצד עלי התמרים בשם שבו הוא נזכר במצווה בתורה: "ענף עץ עבות". נמצא שהביטוי "לעשות סוכות" פירושו: לעשות את חג הסוכות, על כלל מצוותיו, ולא רק לבנות סוכות במובן המצומצם.
התיאור הזה משמר את אווירת החג כפי שהיא מתוארת בתורה, בשמו של החג וזמנו: " וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג טז). כך גם במצוות התורה בספר דברים: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז יג),ובספר ויקרא: "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג לט). ההוראה לצאת אל ההרים וללקט מעצי הפרי גם את הנדרש לבניין הסוכה וגם את הנדרש לנטילת ארבעת המינים מעידה על כך ששתי המצוות קשורות לזמן האסיף, להודיה על תנובת הארץ בשנה שהסתיימה ולתפילה לשנה גשומה ופורייה שתבוא.
"וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם".
ר' יצחק עראמה מבאר שכאן טמונה הסיבה לבחירה דווקא בחג הסוכות למימוש המעשי הראשוני של קבלת התורה מחדש:
"שהוא מצוה לעשות כן ... אחרי האסיף כמנהג המון חוגג בשמחה ובטוב לבב מרב כל. כמו שאמר עזרא הכהן לעולי גולה: 'צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב', כי רצה לעורר לבם אל השמחה וההמיה ההמונית כמו שאמר בסוף: 'ותהי שמחה גדולה מאד'. הכוונה היא טובה כפי כחם, שכבר יכוונו לעשות מצוה ומקבלים עליה שכר. ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל (חגיגה כז) 'אפילו ריקנין שבהם מלאים מצות כרמון'"(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז).
האופן שבו נחגג החג שילב את הבתים הפרטיים – איש על גגו ובחצרותיו, עם הציבורי – בחצרות בית האלהים וברחובות, בשער המים ובשער אפרים. מצווה זו, כמו מעמד ההקהל, משותפת לכל הציבור: גדולים וקטנים, גברים ונשים, למשפחותיהם וקהילותיהם. כך, אומר הר"י עראמה, מתקיים שגם הריקנים בהם מלאים מצוות כרימון. העממיות והציבוריות של מצוות חג הסוכות מתאימות היטב לתנועת התעוררות ציבורית–חברתית של שיבה לאורח חיים של קיום התורה בפרהסיה.
"וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד".
הפסוק הזה גם הוא מפתיע, וכי יעלה על הדעת שמימי יהושע בן נון לא עשו חג סוכות? התשובה היא שלא נאמר שלא עשו כלל, אלא ש"לא עשו כן". כלומר, לא היה חג סוכות שכזה מאז שנכנסו לארץ בימי יהושע. ודאי שחגגו סוכות, אבל חגיגה שמחה שכזאת, שכל הציבור משתתף בה, בבתים ובחצרות, ברחובות העיר ובמקדש, אחרי שכולם יצאו ההרה לאסיף, יחדיו בלב אחד, אחרי שהתעוררו בהתלהבות לקבל תורה ומצוות ולחדש את הברית עם ה', כדבר הזה לא היה מעולם! "לא עשו כן מימי ישוע" אין מובנו שבימי יהושע כן עשו, אלא שמאז שנכנסו לארץ לא עשו כן. גם בימי יהושע לא היתה התרחשות כזאת, שהרי עוד לא היתה ירושלים ובית המקדש ולא נתקבצו יחדיו לשמחה שכזאת. הרי זה חידוש מופלא של החג שנתחדש בשנה זו, בהקשר ההיסטורי הייחודי שלאחרי ראש השנה המרומם שקדם לו.
"וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט".
הפסוק החותם מצביע על המיקוד המיוחד של חג הסוכות בימי עזראונחמיה. הכתוב אינו מציין כלל שהקריבו במשך החג את קרבנות המוספים במקדש, או קרבנות אחרים: עולות ראיה ושלמי חגיגה. לעומת זאת, הוא מציין את החג כמועד של קריאה בתורה ומן הסתם גם לימודה, דבר שאינו נזכר כלל במצוות החג בתורה. מבחינתו של עזרא, חג הסוכות היה אירוע משמעותי בתהליך שפתח בו לקירוב העם לתורה ולתשובה. לכן הוא מדגיש שהחג נוצל ללימוד תורה,מעבר למצוות החג הרמוזות במילים "ויעשו חג". תקנת קריאת הקבע בתורה מיוחסת לעזרא הסופר והיא חלק בלתי נפרד מתחיית התורה בזמנו.
חג הסוכות של שבי ציון, עזרא ונחמיה, הוא תיאור מלבב של חגיגה עממית שיש בה שמחה רבה, הודיה לה' והזדמנות לחיבור של כל העם כולו יחדיו, לקיום המצוות ולימוד תורה.
יש קבלת תורה ותשובה מתוך כובד ראש, בכי ותחנונים: אלו החלו בראש השנה והגיעו לשיאם ביום הכיפורים.
יש קבלת תורה ותשובה מתוך שמחה וחדווה, שיתוף עממי-חברתי, זיקה לארץ ויבולה, לטבע ולמרחב הציבורי. מקומה של שמחה שכזוהוא בחג הסוכות.
יהי רצון שנזכה לכך גם בשיבת ציון של ימינו, במהרה בקרוב.
אפשר וצריך להתחיל בהשתדלות כבר בחג הסוכות הבא עלינו לטובה.