עם סיום מעגל קריאת התורה השנתי אנו מסיימים שנת לימוד שהתמקדה בנושא "התנ"ך מפרש את עצמו". הכרנו אופנים שונים שבהם התורה מתפרשת באמצעות מקבילות ואיזכורים במקומות אחרים בתורה ובנ"ך.
לעתים בדרך הרחבה והוספה, לעתים בדרך של צמצום ומיקוד, לעתים בהצגת נקודת מבט אחרת הנובעת מהקשר אחר, זמן אחר ונסיבות שונות. לא אחת מצאנו שהפרשנות הפנים-מקראית היוותה בסיס לפיתוח מדרשי על ידי חז"ל, ולהצעותפרשניות מגוונות בידי המפרשים בכל הדורות.
פרשת וזאת הברכה נמצאת בנקודת המעבר שבין חתימת התורה לבין תחילת היווצרותם של ספרי הנ"ך. הצומת הזאת מאפשרת להתבונן על שני היבטים של הפרשנות הפנים-מקראית. אפשר לראות כיצד התורה מסייעת בפירוש פסוקים מן הפרשה ואפשר לראות כיצד נעשה הדבר בעזרת ספרי נביאים וכתובים.
ניטול לדוגמה את ברכת משה לשבטי ישראל. ניתן להשוות את ברכת משה לברכת יעקב שבחתימת ספר בראשית ולבחון את הזיקות בין שתי הברכות, וניתן להשוות את ברכת משה לפרקי ההתנחלות של השבטים בארץ בימי יהושע ואחריו, ולבחון את המימוש של הברכות במציאות של ההתיישבות בארץ. עסקנו בכך בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, ונשוב להתבונן בנושא כעת, בעמדנו בפרשת ברכת משה לשבטים.
נדגים זאת הפעם מברכתו של שבט דן. יעקב ברך: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה':" (בראשית מט, טז – יח). משה ברך: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן:" (דברים לג, כב). נראה שיעקב מתייחס אל שבט דן כשבט שדורש העצמה וחיזוק ולכן הוא מברך אותו שישתווה לשבטים האחרים, מדמה אותו לנחש המכיש מאחור ומתפלל: "לישועתך קויתי ה'". לעומת זאת משה מדמה את שבט דן לגור אריה המזנק מן הבשן, תיאור רב עצמה שאינו זקוק לחיזוק נוסף.
ספר שופטים יכול לעזור בפענוח הפער בין ברכת יעקב לברכת משה. ברכת יעקב מתייחסת אל שבט דן כשבט הנמצא באחורי המחנה. כך היה הדבר בעת המסע במדבר, כאשר דגל מחנה דן נסע אחרון לכל המחנות (במדבר י, כה). כך היה בהתיישבות בארץ ישראל, נחלתו של שבט דן שוכנת על חוף הים האחרון, הקרוי בלשוננו הים התיכון. המפה המקראית רואה את המזרח כקדם, כלומר לפנים ואת המערב כאחור. ובהתאמה: את הדרום, הנגב, כימין, ואת הצפון, הגליל והלבנון, כשמאל. נמצא שדן הוא השבט האחורי גם בארץ ישראל. כשרואים את גב ההר וירושלים במרכזו, כלב הארץ, ושם נמצאות נחלות יהודה, בנימין ובני יוסף: אפרים ומנשה, אזי ארץ השפלה נראית מרוחקת, וקרובה ל"מדינת הים", לאיומים ולהשפעות התרבותיות של גויי הים וארצות המערב שמעבר לים. שלא במפתיע, כך הדבר עד עצם היום הזה. אין זה רק ענין סמלי או מיסטי, אלא גם מציאות חברתית-תרבותית הנובעת מן הנתונים הגיאוגרפיים.
לא ייפלא איפוא, שבהיותו בנחלה זו, בימי שפוט השופטים, נציגו הבכיר והחשוב של דן בתולדות האומה היה השופט שמשון. דמות מורכבת, הכרוכה מאד בעולמם של הפלשתים ומוזרה בהליכותיה. למרות כוחו ועוצמתו, שבהן הושיע את ישראל מיד פלשתים ואף שפט את ישראל שנים רבות, הנהגותיו לא היו מקובלות בעיני שאר השבטים, עד כדי כך שבני שבט יהודה הסגירוהו לידי הפלישתים(שופטים טו, יא). אל התקופה הזאת ואל מצבו זה של השבט התייחס יעקב בברכתו ובתפילתו: "לישועתך קויתי ה'".
לקראת סופו של ספר שופטים מתברר ששבט דן החליט להיחלץ מן המצוקה של ההתיישבות ב"חצר האחורית" של ארץ ישראל, והם העתיקו את מושבם לצפון הארץ. סביר להניח שכאשר משה רבנו מתייחס בברכתו לשבט אריות המזנק מן הבשן, הוא מתכוון לתקופה שבה שבט דן מצא לו נחלה בצפון הארץ סמוך להרי הבשן, כבש אותה בחוזק יד והתייצב כאחד השבטים החזקים והבטוחים בישראל (שופטים פרק יח).
ברכת יעקב לדן בחומש בראשית וברכת משה לשבט דן בחומש דברים, משלימות זו את זו והן מתפרשות מתוך העיון בקורות השבט ובניו בספר שופטים.
נמצאנו אומרים, שבצד לימוד התנ"ך כקובץ של ספרים העומדים כל אחד בפני עצמו, בהקשרו, בתקופתו ובתפקידו, אפשר וצריך לראות את התנ"ך גם כחיבור אחד שלם, שחלקיו משלימים זה את זה ומפרשים זה את זה.
הזיקה ההדוקה שבין התורה לבין שאר ספרי הנ"ך מנוסחת בפרשות החתימה של התורה בספר דברים וביתר תמציתיות וחד-משמעיות בפרק הפתיחה של ספר יהושע, תחילת הנ"ך, הנקרא כהפטרה בשמחת תורה.
לפני שהוא פונה לברך כל אחד מן השבטים בפני עצמו, פותח משה את ברכתו בברכה כללית. הוא מתחיל בתיאור מעמד הר סיני: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו..." וחותם במילים "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב: ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל:", כאומר: הדבר היחיד שיכול לגרום לכולכם להיקהל יחד ולהיות לעם אחד תחת מלך אחד, זו התורה שקבלתם יחד מסיני ומחייבת את כולכם במידה שווה.
בהתאם לכך ניתנת גם ההוראה ליהושע בפתיחת ספרו וכהונתו:
"רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:" (יהושע א, ז-ט).
כל מעשיו של יהושע, לאורך כל הספר, מוצגים כמימוש של תורת משה והנהגתו. גם החידושים שנדרש יהושע לחדש וליצור בהנהגת העם, באו מכוחה של תורת משה וכךלאורך כל הדורות מני אז ועד ימינו.
נמצא, שפעלם של הדורות הוא גם פירוש לתורת משה, באשר במהלך הדורות והקורות את עם ישראל מתבארים דברי התורה, אם על ידי תורה שבעל פה של חכמי ישראל ועם על ידי מעשיו ופעולותיו של קורא הדורות מראש. בד בבד, מהווה התורה מקור לפרש על פיו את הקורות לעם ישראל בכל הדורות. כפי שנאמר במדרש, שהתורה היא מפת העולם (ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות צ', על פי בראשית רבה א א).
חג שמחת תורה המציין את סיום קריאת התורה וההתחלה המיידית בקריאתה מראשיתה, מבטא את השמחה וההודיה על הדבקות של עם ישראל בתורה ובנותן התורה, את הנאמנות למסורת מזה ואת ההתחדשות והרעננות מזה.
יהי רצון שנזכה להמשיך ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, והיא תשמור עלינו ותורה לנו את דרך החיים.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג