דברים ששלחה לי צורית ירחי, שנמצאת כעת בתוך החמ"ל של היישוב בני נצרים במועצה האזורית אשכול:
"אני לא יודעת האם ומתי נספיק לדבר על כל ההרוגים. אז אני רוצה לומר עליהם משהו, על כל אלה שאני מכירה. אני 'דוסית' שהגיעה לעוטף עזה אחרי הנסיגה מגוש קטיף, מהיישוב נצרים.
עברנו פה את 'עופרת יצוקה' ואת 'עמוד ענן' ואת 'צוק איתן' ואת 'שומר החומות' ואת 'מגן וחץ' ואת 'עלות השחר'. כל המבצעים האלה עברו על השכנים שלי והם המשיכו לגור כאן, קיבוצניקים אמיצים, קילומטרים ספורים מהגבול.
המשיכו לגדל פה ילדים מתוך אזרחות טובה וציונות גדולה והכרה בערך ההתיישבות. אתם הרי רואים בימים האחרונים את התמונות של המשפחות היפות האלה, שנטבחו.
רובם לא נראים כמוני, השכנים האהובים האלה שלי, ולא חושבים כמוני, ואולי לא אמרתי להם לפני כן כמה הם מדהימים בעיני. והנה עכשיו הם שילמו את המחיר הכי כבד. אני פוגשת פה ניצולים ושומעת על גילויי גבורה אדירים שהיו כאן. עוד לא שמענו את קצה הקרחון על מה שעשו פה אבות ואימהות, אפילו סבתות. על תושייה אנושית בלתי נתפסת. אלה לא רק דברים הירואיים, אלא גם חיבוק שקט בממ"ד כשהמחבלים מעבר לדלת.
אני מסתכלת על רשימת ההרוגים שלנו במועצה אזורית אשכול ובוכה. אני מכירה 11 מהם באופן אישי. אתם לא תספיקו לשמוע על כל אחד ואחת מהם, אבל היה לי חשוב להגיד מילה על הרוח שלהם, של כולם ביחד".