להתחיל מבראשית פירושו להאמין בבורא עולם ובאדם שנברא בצלמו, להכיר בקיומו של החטא והרשע, ולהדבק בדרכו של הבורא, להבדיל בין האור לבין החושך, ולהרבות אור בעולם.
כשמתחילים מבראשית, יש לתת את הדעת לכך ששני עמודי היסוד שעליהם נשענת התורה כולה ועם ישראל לדורותיו, מצויים בפרק הראשון של התורה, בסיפור הבריאה. העמוד האחד הוא האמונה בבורא עולם, העמוד השני הוא האמונה בבריאת האדם בצלמו, בצלם א-להים.
על שני עמודים אלה נבנית כל מערכת המצוות: המצוות שבין אדם למקום נובעות מאמונת הייחוד והמצוות שבין אדם לחברו נובעות מן האמונה בצלם א-להים שבאדם. אי אפשר להעמיד את התורה על רגל אחת, אבל כשנדרשו לכך נביאים וחכמים, הם נענו לכך.
הנביא חבקוק אמר: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד), רבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים ב, ד יב). הם לא התכוונו לכך שדי באחד מן השניים, אלא רק שניתן לפתוח משתי נקודות מוצא שונות: אפשר להתחיל מאמונת הייחוד ולהתרחב ממנה לאמונה בצלם א-להים, ואפשר להתחיל מאהבת האדם ולהסיק מצלם א-להים שבאדם על קיומו של הא-להים עצמו.
בפרשת בראשית נמצאים גם שני סיפורי החטא הראשונים, אבות הטיפוס של כל חטאי האנושות לדורותיה, שאף הם נחלקים לפי שני היסודות הללו. חטאו של אדם הראשון, שהתפתה לעבור על הצו הא-להי, על המצווה הראשונה שבין אדם למקום, איסור האכילה מעץ הדעת, וחטאו של בן האדם הראשון, קין, שעבר בחמתו על המצווה הבסיסית ביותר שבין אדם לחברו – לא תרצח. בשני המקרים העונש שהוטל עליהם היה גירוש. האדם החוטא הופך להיות נע ונד, חסר בסיס יציב וחסר שורשים. גם זה שכופר באמונת הייחוד, גם זה שכופר בצלם א-להים שבאדם.
לצד אמונת הייחוד, של הא-להים ושל האדם, מכילה פרשת בראשית את יסוד השניות בעולם. כפי שביאר המהר"ל מפראג, עצם הבריאה הנבדלת מן הבורא מחוללת את השניות. השניות בין א-להים לאדם מחוללת את חטא עץ הדעת, והשניות בין אור לחושך, בין טוב לרע, מחוללת את חטא קין.
השניות בין א-להים ואדם נובעת מכך שבצד ההכנעה של האדם בפני הא-להים הוא נברא עם רצון עצמי ומעמד נכבד של צלם א-להים. לפיכך, יכול האדם לבחור ברצונו לפעול כנגד מצות ה'. לעיתים, יכולה טובת האדם להתנגש עם מצוות ה'. בדרך כלל הן משלימות זו את זו וזו עם זו, אבל לפעמים הן מתנגשות. או אז, ברוב המצוות, נדחית המצווה הא-להית מפני חיי האדם: פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. ורק בשלש מצוות, נדחים חיי אדם מפני הצו הא-להי: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
השניות בין טוב ורע מונחת אף היא ביסוד העולם, החל מן הבריאה של האור וחושך ביום הראשון. הנביא ישעיהו מקביל בין הטוב לאור ובין הרע לחושך: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". והוא מסיים את הפסוק בהבהרה: "אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה ז). גם הטוב וגם הרע נוצרו על ידי הא-להים, זה טיבה של הבריאה. בריאה אחת של בורא אחד, ושניות בה.
כדברי איוב לאשתו: "גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?" (איוב ב י).
תפקידו של האדם בעולם הוא לעשות טוב, ולהילחם ברע. בכך הוא פועל להשבת העולם אל הא-להים ואל האחדות והייחוד.
בשלב מאוחר יותר בתורה נתוודע לכך שבורא עולם בחר בעם ישראל להוביל את המשימה הזאת.
בשבת שעברה, סמוך אחרי זריחת החמה, בעיצומו של יום חג, אורה ושמחה, הופיע חושך גדול בעולמנו. ממשיכיו של קין המיטו עלינו את קינת איכה: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ:" (איכה ה, טו).
סיפור הבריאה לימד אותנו שבצד שני יסודות האמונה שעל פיהם אנו אמורים לנהל את חיינו, קיימים בעולם שני יסודות הכפירה. לכן, כשאנו נתקלים בהופעתם, קשה ומרה ככל שתהיה, אין אנו אמורים להיות מופתעים. אין בכך שום סתירה לאמונתנו וגם אין לאפשר בשום אופן שהופעתה של הרשעה, תסיט אותנו מדרך הישר והטוב.
מסיפור הבריאה אנו למדים ללכת בדרכו של הבורא, להבדיל בין האור ובין החושך, להגביר את האור על פני החושך, ליצור מאורות ברקיע השמים להאיר את הארץ. עוד ועוד אורה. עוד ועוד יצירה ועשייה. רק כך אפשר לסלק את החושך, כדבריו המפורסמים של הראי"ה זצ"ל, איש האורות. חושך לא מגרשים במקלות, אלא על ידי הוספת האור.
לפעמים הגישה הזאת נשמעת תמימה ודמיונית. בעת הזאת, כשמוטלת עלינו החובה להכות בכל עוז ברשעים, אנו שואלים את עצמנו, הזה הזמן לדרשות על הגברת האור?
התשובה חיובית בהחלט. אפשר לראות אותה בחוש ממש בשדה המערכה ובעת המלחמה. האור והטוב של ההתנדבות, החסד, העזרה לזולת והאהבה המורעפים על החיילים שבחזית ועל המשפחות שבעורף, הם הם שיוצקים כוח בליבותיהם ובנפשם של הלוחמים.
היכולת של עם ישראל לנצח במערכה זו כמו ברבות אחרות בדורות קודמים, לצאת מן החורבן אל התשועה, אינו בא משורש קין, מן הכוח הפיזי ומן העוצמות של האלימות, הוא בא מן הרוח.
הפסוק המפורסם "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד ו), מופיע בנבואה שבה מראים לנביא את מנורת הזהב ושבעת נרותיה– מקור האור המקודש, האולטימטיבי.
אשר על כן, באמרנו שנשוב ונתחיל מבראשית, כוונתנו לומר שנחפש דרכים להגביר את האור: "כי נר מצוה ותורה אור", בין אדם למקום, בין אדם לחברו.
וכפי שהיה מדורות עולם: "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע" – לא זו בלבד שניוושע מן הצרה, אלא שמן הצרה עצמה עולה וצומחת הישועה.
"יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך באמת", בקרוב בימינו ממש.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג