כשהארץ מלאה חמס, ה' מחליט להשחית את כל יושביה, אבל אחרי המבול הוא מודיע לנח שלא ינקוט עוד בדרך זו. מהם גבולות ההשחתה המחויבים או המותרים בעת ביעור החמאס מן הארץ?
הארץ מלאה חמס.
כך היה בימי נח, כך, באופן אחר, גם בימים אלה בארצנו.
תגובתו של בורא העולם לחמס היתה נחרצת: "קץ כל בשר בא לפני ... והנני משחיתם את הארץ". חיסול והשמדה טוטאליים, לא רק של בעלי החמס אלא של כל היקום כולו. רק צדיק אחד ומשפחתו הגרעינית ניצלים בתיבה, ועמהם נציגות של כל החי, שממנה יבנה העולם החדש והמתוקן.
לאחר המבול, החורבן הגדול, יוצאים השורדים, נח ובני משפחתו, מן התיבה ונח מקריב קרבן לה'. בתגובה לכך, אומר ה' אל לבו שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, וגם לא יוסיף עוד להכות את כל חי כפי שעשה במבול, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו"(בראשית ח כא). ה' כורת עם נח ובניו ברית שבה הוא מבטיח שלא יהיה עוד מבול ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. האות לקיומה של הברית הזאת היא הקשת (ט, ח – יז).
שלא כבריתות עם עם ישראל, בברית הזאת עם נח ובניו, אין דרישה מקבילה מנח. ה' לא מתנה את מניעת המבול בכך שבני נח יימנעו מלחטוא ושלא יהיה עוד חמס בארץ. זאת ועוד, למרות ההצהרה שה'לא יוסיף עוד להכות את האדם כפי שהיכה במבול כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ה' לא מבטיח שלא ימשיך להעניש את בני נח על חטאיהם. ה' רק מתחייב שלא להמיט עוד חורבן בסדר גודל של המבול.
ואכן, כבר בסופה של הפרשה מעניש ה' את בני נח על חטא בנין המגדל בבבל בעונש מסוג אחר: בלילת לשונם והפצתם על פני כל הארץ. בהמשך ספר בראשית יופיעו קטסטרופות א-להיות נוספות: מהפכת סדום ועמורה ושבע שנות הרעב במצרים וכל סביבותיה.
עונשים קשים מסוגים שונים מתוארים בתנ"ך, עד לחורבן הגדול שימיט ה' באחרית הימים על גוג, איש המגוג וכל המונו (יחזקאל לח-לט). ברית הקשת מבטיחה רק שלא יהיה חורבן גמור של העולם כמו שהיה בימי המבול. מה ההבדל בין המבול לבין שאר העונשים ומעשי ההרס והחורבן שנשארו בעולם גם אחרי ברית הקשת?
הרעיון שה' חוזר בו מגישת ההשמדה הכללית מצריך ביאור. אם המעשה אינו ראוי, מדוע נעשה מלכתחילה, ואם היה ראוי, מדוע בטל? וכי נודע לו לבורא העולם דבר חדש על טבע האדם שלא ידעו קודם לכן? האם לפני שנח הקריב את קרבנותיו וה' הריח את ריח הניחוח, לא ידע יוצר האדם שיצר לב האדם רע מנעוריו?
שאלה דומה יש לשאול גם על המבול עצמו. בסוף פרשת בראשית, בהקדמה לפרשת נח, נאמר שה' התחרט על כך שברא את האדם: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה ... כי נחמתי כי עשיתים" (בראשית ו' ו').
מה פשר החרטה הזאת? הלא ה' ברא את האדם עם שני היצרים ועם הבחירה החופשית לחטוא. החטא הראשון הופיע ביום בריאת האדם הראשון, חטא עץ הדעת. בדור השני של האנושות הופיע הרצח הראשון, וכל אלו תולדה ישירה של מעשה הבריאה, ועל מה התחרט עתה?
ובכלל, מה פשר המושג חרטה אצל בורא עולם, הכל-יכול והכל-יודע? מה יכול להתחדש ולגרום לו כביכול לשנות את דעתו ואופן הנהגתו את העולם?
נראה שצריך לפרש שהתורה מציגה בדרך סיפורית, שיש בה האנשה של הא-להים, מתח בסיסי שקיים במציאות. בשבת שעברה, בפרשת בראשית, עסקנו בשניות הטבועה ביסוד הבריאה מעצם קיומה. הבורא אחד, אך בבריאה יש שניות: אור וחושך, טוב ורע, מים שמעל השמים ומים שמתחת השמים, ים ויבשה, מאור גדול ומאור קטן, זכר ונקבה, וכדומה.
התנגשות בין שני כוחות סותרים במציאות יכולה להיות מתוארת בדרך סיפורית כדיון פנימי במחשבתו של הבורא כביכול. יש צד אחד במציאות ששולל את קיומו של הרע שלילה גמורה ואינו יכול לסבול את קיומו. יש צד אחר במציאות שמחייב את קיומו של הרע. מדוע יש רע בעולם, זו שאלה שעסקו בה בכל הדורות ואין לה תשובה אחת מספקת ולא נעסוק בה כאן, אולם זו עובדה שאין עליה עוררין.
ההתלבטות הא-להית אם להשמיד את האדם והעולם בגלל החמס או לחמול עליו, מייצגת שתי צורות התבוננות על המציאות ועל הרע והרשעים בעולם.
השניות הזאת מלווה את המין האנושי ואת עם ישראל, בהלכה ובאגדה, מימות עולם ועד ימינו אלה.
שתי דוגמאות מן התנ"ך: ה' מבקש להחריב את סדום ועמורה, ואברהם אבינו עומד ומתחנן, אולי יש בה די צדיקים כדי להציל אותה מחורבן גמור. ולאידך גיסא: ה' מבקש מיונה להחזיר את נינווהבתשובה ויונה מתנגד וכועס, אין הוא מוכן להיות שותף בהצלתם של החטאים הללו, הוא רוצה לראות את נינווה נהפכת.
שאלת היחס לרשעים נוגעת לא רק לאנשי חמס מבני נח, אלא גם לחטאים בתוך עם ישראל. כך לדוגמה המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, האם ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא אם לאו. לדעת רבי יהודה רק כשהם נוהגים כבנים הם קרויים בנים, אבל לשיטת רבי מאיר, ישראל קרויים בנים, תמיד. גם הרשעים הגמורים יש להם תקנה ואינם מוצאים מכלל ישראל (קידושין לו ע"א). אבל אותו רבי מאיר נוקט בעמדה הפוכה במחלוקת עם אשתו, רבי מאיר ביקש להתפלל על הבריונים בשכונתו שהציקו לו מאד שימותו, וברוריה מנעה אותו מכך באמרה: "יתמו חטאים ולא חוטאים" (ברכות י ע"א).
שני הקטבים הקיצוניים נפסלו לחלוטין. אין שום מהלך של ביעור הרע בעולם הזה שמצדיק השמדה טוטלית ולכן ה' מתחייב שלא להביא עוד מבול. מאידך גיסא אין לגיטימציה להכלה של הרע והימנעותמפגיעה בו בשם חמלה ורחמים שאין להם גבול. ולכן, ה' משמר את אפשרות הענישה, אפילו חמורה, לרשעים.
איתור המקום המדויק בתווך שבין הקצוות של ההשמדה הטוטלית ושל החמלה וההכלה המלאה, הוא שאלה נצחית שאין לה פתרון פשוט, ולכן הוא מוצג כדילמה שגם הבורא כביכול נתון בה. אין כללים חד משמעיים מתי יש להכות את הרע עד חרמה במלחמת השמד, ומתי יש להציב גבול ולחוס על האדם על אף או בגלל שיצרו רע מנעוריו. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אין נוסחה חד-משמעית, מתי יש להרחיק אדם חוטא מקהילה או תלמיד שסרח מבית הספר, ומתי יש לקרבו ולהכילו.
זה ההסבר לחזיון שאנחנו רואים לנגד עינינו בעת הזאת. המתח בין הדרישה להשמדת החמאס לבין הקריאה לפתיחת מסלול הומניטרי לאזרחים בעזה. אין כוונתי חלילה לרשעים הצבועים שחסים על פושעי עזה בשם הומניזם כביכול, הומניזם סלקטיבי שאינם נוהגים להחילו על יהודים. אני מתכוון למנהיגי המדינה ומפקדי צה"להמכריזים על רצונם להשמיד את החמאס עד תום, וגם למנהיגי העולם החופשי שהביעו את מלוא תמיכתם בישראל ובזכותה להגן על עצמה ולהכות בחמאס עד חרמה, וגם הגישו סיוע ממשי, צבאי וכלכלי,באופן הממחיש את תמיכתם זו. בכל זאת, צה"ל נמנע ככל האפשר מלהפציץ בתים לפני שהוא מפנה מהם אזרחים, ותומכינו מאומות העולם מבקשים להציע סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית בהיקף מסוים, אחד המרבה ואחד הממעיט.
במובן מסוים אנחנו נמצאים כעת בשלב המקביל לסוף פרשת בראשית. כפי שה' התחרט על כך שברא את האדם, כשגילה כמה רוע יכול להיות בו, גם אנו מתחרטים על כל מידה של סובלנות ותקווה שתלינו בחמאס, כשגילינו בשמחת תורה כמה רשע יש בהם. מה שצה"ל עושה כעת ברצועת עזה הוא מעין חזרה על המבול ומהפכת סדום ועמורה, מעשה ידי אדם.
אך מול המבול והמהפכה המוצדקים האלה, עומדים גם ההרהור של החרטה הא-להית שאחרי המבול והתפילה האברהמית מול סדום, ואומרים: אין רצוננו להשחית את כל היקום אשר ברצועת עזה. לכן אנו קוראים לאזרחים להתפנות מבתיהם לפני החרבתם, ושוקלים העברת סיוע הומניטרי במידה מסוימת לאלו שהתפנו מבתיהם קודם שהוחרבו.
מובן, שכאשר מדובר בדילמה א-להית הטבועה בבריאה משרשה, אין לה הכרעות פשוטות, וכל בחירה בצד אחד מכילה בתוכה כבר גם את החרטה על הוויתור על הצד האחר. אין לנו אלא להתפלל לה' את אשר אנו מתפללים כל שבת בתפילה לשלום המדינה: "שלח אורך ואמיתך לשריה, ראשיה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".
ונמשיך ונתפלל: "חזק את ידי מגיני ארץ קדשנו והנחילם ישועה ועטרת נצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ, ושמחת עולם ליושביה".