יחיאל לייטר עם בנו משה ידידיה ז"ל
יחיאל לייטר עם בנו משה ידידיה ז"לצילום: באדיבות המצלם

"אתה מבקש ממני דבר לא פשוט", אומר ד"ר יחיאל לייטר, אביו של משה ידידיה לייטר הי"ד, קצין צה"ל שנפל ברצועת עזה לפני כחודש.

"משה היה אדם שעשה כל כך הרבה דברים, אדם עם אישיות עשירה ומגוונת, כך שלבחור רגע אחד שמאפיין את אישיותו זה עניין מורכב מאוד. אבל אם בכל זאת צריך, אספר על רגע מיוחד שקרה אחרי לידתו של נעם, בננו השביעי.

"כשנעם שלנו נולד מיד הבנו שיש לו תסמונת דאון, ומשה בכה. הוא לא בכה מעצבות, הוא בכה כי הוא ידע למה הוא נכנס. הוא בכה כי היה לו ברור שהוא לוקח אחריות על אח שלו, אחריות לכל החיים. הוא הבין שניצבת בפניו משימה גדולה, משימה שתלווה אותו לאורך שנים רבות. וכן, במובן מסוים זה היה משה. תמיד מוכן לתת בשביל האחר, לראות איפה צריך לתרום, להשקיע לטובת הכלל. ובדיוק בגלל התכונות המדהימות האלה, לצערי הרב הוא גם נהרג".

לוחם, חבר, אדם

אני נפגש עם יחיאל לייטר בירושלים ביום חורפי במיוחד, ולעיתים נראה כי הסערה המתחוללת בחוץ סוערת גם בתוכו. לייטר, 64, אב לשמונה המתגורר באלון שבות, הינו יועץ אסטרטגי למדיניות. בעברו כיהן במספר תפקידים ציבורים בכירים, ובין השאר שימש כראש המטה של בנימין נתניהו בתקופתו כשר האוצר. דמותו של לייטר מצטיירת במבט ראשון באופן רציני ומאופק, אך כשהוא מדבר על משה – משהו מתעגל ומתרכך בפניו.

"משה נולד בחברון", מספר לייטר, "וכשהיה בן שמונה עברנו לעלי. בבתי הספר הוא לא כל כך למד, ובזמן השיעורים בעיקר היה קורא ספרים. באחד הימים בהם ביקרתי אותו בישיבת 'מקור חיים' בה למד, ראש הישיבה הרב דב זינגר הראה לי מחלון משרדו שלו חמור ואמר לי: 'זה של הבן שלך. בשבוע שעבר הוא ירד לכפר הערבי הסמוך וקנה חמור'. כזה היה משה, אדם שאוהב הרפתקאות.

"משה לא למד בכיתה י"ב, והחליט להתחיל את השנה במכינת עלי. ראש המכינה, הרב אלי סדן, אמר לו שהם לא מקבלים תלמידים לפני כיתה י"ב, אבל למשה זה לא כל כך שינה. הוא התייצב בבית המדרש בראש חודש אלול, אך עדיין לא הסכימו לקבל אותו. אמרו לו שלא תהיה לו חברותא, שלא יהיה לו איפה לישון. אבל הוא התעקש, ובסופו של דבר קיבלו אותו כבחור ישיבה מן המניין".

אני מניח שבמכינת עלי הוא גם התכונן לצבא ותכנן את השלב הבא של חייו.

"כן, השירות הצבאי היה מאוד משמעותי בעיניו. הוא התגייס ליחידת שלדג ושירת בה כ-15 שנה, חוץ משנה אחת בה שירת בגבעתי. משה הוביל מעבר לקווי האויב מבצעים מורכבים שהם עדיין חסויים, והיה חייל מעולה. המח"ט שלו בלחימה הנוכחית בעזה סיפר לנו שמהרגע שהגיע לחטיבה הוא כל הזמן שמע את השם לייטר, ושזה ממש לא רגיל שבסביבת מח"ט מדברים על מ"פ. כשסיכמו את תוכניות הלחימה המח"ט הלך למשה וביקש את דעתו עליהן, וזה דבר מאוד חריג. למרות שיש לו חפ"ק עם אלופי משנה וסגני אלופים, הוא רצה לשמוע את דעתו.

לתכנים נוספים של אבנר שאקי לחצו כאן

"מעבר לכך שמשה היה שועל שטח, הוא גם מאוד הבין בנפש האדם. עצם הנוכחות שלו הייתה נוסכת ביטחון באנשים, והוא היה מרים ומעודד את החיילים. ובכלל, הוא היה מדהים עם אנשים. לפני כמה שנים הוא נסע לבקר את אמא שלי בארה"ב, ופגש בשבת אצלה בבית כמה חסידי סאטמר. איך שהוא נכנס הם התחילו לתקוף אותו על הציונות וכו', ואמא שלי אמרה לי שאחרי שעה וחצי הם יצאו משם מחוברים ומחובקים. שאלתי אותו מה היה שם, והוא סיפר שהבין מיד שלדבר זה לא ילך אז הציע להם לשיר יחד שירי קודש והם מיד התחברו וזכו לחוויה נפלאה יחד.

משה ידידיה לייטר ז"ל
משה ידידיה לייטר ז"לצילום: באדיבות המצלם

"כשצה"ל נכנס לעזה היה לי ברור שמשה יהיה בין הראשונים שייכנסו, ולמעשה הוא הוביל את החטיבה שלו, עוצבת האש, חטיבה מאוד מרכזית וחשובה בצה"ל. יש בחטיבה שמונה גדודים, ובכל גדוד יש שלוש פלוגות, והוא היה בפלוגת החוד שהובילה את החטיבה כולה. משה תמיד התעקש תמיד ללכת ראשון, וגם כשאחרים רצו לקחת על עצמם את הסיכון הוא לא נתן להם. לא מעט לוחמים, ביניהם אלישע מדן (בנו של הרב יעקב מדן, א"ש) שנפצע עם משה ונקטעו לו הרגליים, אמרו שהם מוכנים להילחם רק עם משה. גם יוסי הרשקוביץ הי"ד רצה להילחם רק איתו, והם נהרגו יחד מאותו פיצוץ של פיר שלא נחשף. דוד, בני הרביעי, גם היה איתם בכוח, במרחק מטרים ספורים כשזה קרה. זה אסון נורא לראות את אחיך נהרג לך מול העיניים, אבל ברוך ה' לדוד יש תעצומות נפש גדולות מאוד. האסון הזה שינה לתמיד את החיים שלנו, אבל בעזרת ה' אנחנו נתמודד איתו בגבורה".

כשראש הממשלה נשבע

לדבריו של לייטר, למרות שחלפו מספר שבועות מיום נפילתו של משה, הזמן לא מקהה את הכאב: "משה היה אדם מאוד נוכח בחיי ובחיי המשפחה כולה. הוא היה אדם מלא בחיות, וכשהחיות הזו לא נמצאת – נפער חלל גדול. אני מסתובב בעולם בתחושה שמשהו ממני מת, שאיבדתי חלק מחיי. מאוד חסרה לנו המנהיגות של משה במשפחה ובכלל, הדאגה שלו לאחים, ההברקות שלו ודברים רבים נוספים. משה תמיד נתן לך להרגיש קיים, שאתה חשוב.

"בתוך כך, כמובן שקורע את הלב לראות איך אשתו של משה והילדים מתמודדים עם החלל שהשאיר אחריו. יש לו ולציפי שישה ילדים – הקטן, עברי נתן, נולד רק לפני שלושה חודשים. ציפי אישה מאוד חזקה ומוכשרת, היא מנהלת מחוז דרום של עמותת עובדים סוציאליים, מאוד רצינית. הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, ואין ספק שקשה לה. בתוך כל העיסוקים שלו משה גם היה אבא במשרה מלאה, והילדים מאוד מתגעגעים אליו. ואם כבר מזכירים את הילדים, אספר שלמשה היה חשוב לקבוע עיתים לתורה, ולפני שנתיים הוא ביקש ממני ללמוד כל יום בטלפון עם הבן הגדול שלו את העלייה של אותו יום, וכך היינו עושים".

מה משה אהב לעשות? במה הוא היה טוב במיוחד?

"מעבר לכך שמשה היה מוכשר בהמון תחומים והיה חייל מעולה ששירת 15 שנים ביחידת הקומנדו שלדג, ומעבר לכך שהיה איש חסד מדהים שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין עד כמה בזכות הסיפורים שמגיעים אלינו, הוא התחיל לימודי רפואה בגיל 33. לאחרונה הוא סיים את החלק הלימודי, והיה אמור להתחיל את ההתמחות.
"הייתי מאוד גאה במשה, אבל הוא היה מאוד צנוע ולכן לא אהב את זה. לפעמים היו לי פגישות עם אנשים מחו"ל והייתי מבקש ממנו לבוא עם המדים, אבל הוא חשב שזו גאווה ולא הסכים. כמובן שהוא מעולם לא סיפר לנו על המבצעים המיוחדים שעשה בצבא. ובכלל, כל מפגש איתו היה חוויה, כי הוא היה מלא בתובנות על החיים. למשל, לפני כמה שנים עשינו יחד פרויקט בנושא ה-BDS עם המשרד לנושאים אסטרטגיים, ונסענו יחד כדי להציג אותו לחו"ל. ראיתי איך הוא נכנס לאולם של למעלה מ-400 איש, מתחבר אליהם מיד, מביא אותם לביתן שלנו ומקדש שם שמיים".

מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נפגשתם?

"שבוע לפני שהוא נכנס לעזה ירדתי לאזור האימונים שהוא היה בו, והבאתי לו חטיפים ודברים טובים. הוא בדיוק יצא מתדרוך, שמתי את הידיים שלי על הראש שלו ובירכתי אותו מכל הלב כי ידעתי שהם נכנסים לעזה עוד כמה ימים. אחרי שבירכתי אותו הוא צבט לי על הלחי, כמו הפך לרגע את היוצרות, נתן לי שני כיפים קטנים על הלחי ואמר 'אבא, הכל יהיה בסדר'. כנראה שהוא ידע שהוא צריך להרגיע אותי. וזהו, מאז לא ראיתי אותו.

"משה נהרג ביום שישי בצהריים, בעשרים לארבע, בזמן שעשינו טלפונים בקרב המשפחה כדי לאחל אחד לשני שבת שלום. בשבת הזו הייתי בבית שלי באלון שבות. בליל שבת אכלתי עם משפחת מנדל ששכלו את בנם, שהיה קצין בנח"ל, בקרבות עם מחבלים בשכם. במהלך כל השבוע הזה לא כל כך ישנתי, אבל כשנפרדתי מהם וחזרתי הביתה זה היה השיא – הייתה לי תחושה נוראית. הדפיקות הגיעו בשתים עשרה וחצי בלילה, שאלתי מי זה, וכשהם לא ענו הבנתי מיד מי עומד מאחורי הדלת. הבנתי שהנורא מכל קרה, אבל לא ידעתי מי נהרג. היו לי אז חמישה בנים ושני חתנים מגויסים, ובמתח נוראי פתחתי את הדלת.

"הדקות הראשונות היו קשות באופן שקשה לתאר. הם אמרו שמשה נהרג, ואין מילים שיכולות לתאר את התחושות שעלו בי. הלוויה התקיימה ביום ראשון בבוקר, וזה היה קשה מנשוא. אחד הדברים המשמעותיים שהצליחו לחזק אותי במידה מסוימת הייתה שיחת טלפון שקיימתי עם ראש הממשלה. הייתי ראש המטה שלו כשהיה שר האוצר, ולאורך עשרים השנים האחרונות השתתפתי בכמה קמפיינים שלו והוא גם ביקש ממני למלא מספר תפקידים אך לא נעניתי לכך. ביבי התקשר כדי לנחם, ודרשתי ממנו להבטיח לי שהוא יסיים את העבודה כמו שצריך. אמרתי לו שאם החמאס לא יימחק כליל יהיה לי חשש שדם בני חלילה נשפך לשווא, והוא אמר לי: 'יחיאל, אני נשבע לך שהחמאס יימחק'.

"הגעגועים למשה מאוד עזים, ואם הייתי יכול להגיד לו עוד משהו אחד אחרון הייתי אומר לו כמה אני אוהב ומעריך אותו, ומבקש ממנו להקליט לעצמו את המילים האלה ולשמוע אותן שוב ושוב. לצערי לא אמרתי לו את המילים הללו מספיק, ואני מקווה בכל ליבי השבור שהוא שומע אותן עכשיו".

פורסם לראשונה באתר הידברות