רונן גבאי, רבש"ץ שדרות, משחזר בשיחה עם ערוץ 7 את יום מתקפת הטרור של חמאס בשמחת תורה ואת הניסים האישיים שלו ששמרו עליו בחיים - למרות פציעת ירי.
"בשש ורבע הייתי בבית והתקבלה התראה של צבע אדום. יש לי חמש-שבע דקות להיות באוטו מוכן עם כל הציוד שלי. אני יורד לאוטו, עולה מול המוקד כי בידיו יש את הנתונים על נפילות, ואנחנו מזהים נפילה באזור המזרחי של שדרות. אני מגיע לשם, מזמין כיבוי אש ואנחנו מטפל באירוע כמו כל אירוע ירי רקטי שאנחנו יודעים לטפל בו", הוא פותח את סיפורו.
"בשלב הזה אני מקבל שיחת טלפון מראש העיר שמפקד על האירוע. הוא מבקש ממני 'בוא תיקח אותי לזירה'. אני לוקח אותו ואנחנו נוסעים לכיוון מערב שדרות. לא ידעתי למה דווקא לשם, אבל הבנתי שממערב העיר אני יכול לקלוט עוד פטריות של נפילות", מוסיף גבאי.
לצד זאת הוא עושה צעד נוסף ובלתי שגרתי מבחינתו. "במקביל אני מקפיץ את כיתת הכוננות ומדווח להם לפי תחושת בטן שיש חדירת מחבלים מכיוון זיקים. עדיין לא הבנתי את האירוע ואני בחיים לא מקפיץ אותם סתם - אבל תחושת הבטן שלי אמרה שיש חדירת מחבלים".
"אני ממשיך לכיוון מערב שדרות עם ראש העיר באיזשהו שלב הוא אומר לי 'תעשה פרסה'", מספר גבאי ומציין כי לא הבין את ההוראה. "אמרתי לו: 'אלון, אני רוצה לעלות כדי לקלוט את כל הפטריות'. הוא התעקש להגיע למוקד. אפרופו ניסים של חנוכה, פספסנו את המחבלים בשלושים שניות. הנרצחים הראשונים של שדרות היו אמורים להיות ראש העיר שבכלל היה בלי נשק ואני. בעצם הוא הציל אותנו".
המראות הבאים שהתגלו לו התחילו לתת לו אינדיקציה על המצב הקשה. "אני עולה לסריקה מכיוון החמ"ל לכיוון תחנת המשטרה. ראיתי רכב מתדרדר לכיוון שלי ובתוכו בחור צעיר ירוי בראש. עצרתי את הרכב וכיוונתי את כיתת הכוננות לתחנת המשטרה".
"בשלב הזה אני עולה עם הנשק שלי ונתקל במחבל שהתחבא באזור תחנת המשטרה וניסה לירות עליי מספר כדורים. הוא לא פגע בי. יריתי עליו שלושה כדורים וגם אני לא פגעתי. כאן התרחש נס שני, היה לו מעצור בקלצ'ניקוב - רובה שאין לו בדרך כלל מעצורים. בינתיים אני יורד עם עוד שניים לכיוון תחנת המשטרה, ומזהה שתי ילדות שצועקות לנו הצילו. אני פותח להן את הדלת, כדי שהמחבלים, שהיו עסוקים בהשתלטות על המשטרה, לא יפגעו בהן. אנחנו מסתערים לעבר המחבל. מתי, קצין ההגמ"ר חוטף שני כדורים בבטן. אני מושך אותו אחורה למיגונית ומשם ממשיך להילחם תוך כדי שהמחבלים זורקים עלי ועל הילדות מטענים ורימונים שבדרך נס לא התפוצצו", ממשיך גבאי לתאר את האירועים.
לדבריו, "היה אבא שנהרג בכניסה לשדרות והאם והילדה חברו לבחור בדואי שרצה להציל אותם. הם רצו למשטרה כמו שכל אזרח היה עושה כדי לקבל הגנה - אבל הם לא הבינו מה מצפה להם. הבדואי והאם חטפו ירי לראש מטווח קצר. בשלב הזה מצטרף אלינו מפקד המחוז אמיר כהן ואנחנו נותנים מכת אש לכיוון הכניסה האחורית של התחנה ומנטרלים ארבעה או חמישה מחבלים".
"בהמשך הבנו שיש צלפים על הגגות. אנחנו משפרים עמדות. מפקד המחוז חטף רסיס של כדור בגב. אני מושך אותו אחורה ואומר לו שזה פצע שטחי כדי לא להלחיץ אותו אבל זה לא היה המצב. לאחר מכן מגיע נס נוסף - אני חוטף שני כדורים מצלף ולא ספגתי אותם בראש או בלב. שלוש שעות ישבתי ואיבדתי המון דם. לא היה מי שיחלץ אותי. היה אזרח טוב, שלא הבין כנראה את האירוע, והחליט לפנות קצין משטרה שנפגע בראשו ואותי לנקודת חבירה מחוץ לשדרות. לאחר כן פינו אותנו לברזילי ושם כבר איבדתי את ההכרה. התעוררתי שבועיים אחר כך באסף הרופא והבנתי שאני חי רק בזכות ניסים. אני מודה לבורא עולם שהשאיר אותי בחיים. זה לא מובן מאליו. הוא נתן לי הזדמנות לחיים חדשים".
סיפור הניסים האישי שלו הולך ומתבהר מבחינתו בכל יום שעובר. "פעם לא ידעתי מה זה תפילין והייתי סקפטי לגבי האמונה. היום אני יכול לספר שאני קם בבוקר, מניח תפילין, מתפלל ומודה לקב"ה. כל גך הרבה ניסים היו. 50 מטרים מתחנת המשטרה היו 450 ילדים בישיבת ההסדר שחגגו שמחת תורה ולא הבינו את האירוע. אם הם היו עוברים אותנו ולא נבלמים בתחנת המשטרה, היו אלפים נרצחים. אני יודע שגם אם זה היה עולה לי במוות, והייתי מציל נפש אחת או ילד אחד, עשיתי את שלי בעולם הזה".
"אני גם אומר בצורה מאוד ברורה, לאותם אנשים שפלים, לאותם מחבלים, הייתי מוכן להסתכל להם שוב פעם בלבן של העיניים ולהילחם נגדם. או אני מת, או אתה מת. אל תיגע לנו בילדים, אל תרצח לנו ילדים, אל תשרוף ילדים, אל תשפוך על ילדים בנזין ותשרוף אותם", הוא מסכם.