יעל חדד, פראמדיקית במוקד 101 של מד"א, לא תשכח לעולם את השיחות שקיבלה ב-7 באוקטובר במתקפת חמאס, רבות מהן לא הגיעו לסיומן כשברור לה שהאנשים מהצד השני כבר אינם בין החיים.
"בשש וחצי בבוקר בדיוק הגעתי לפה ואז החלו התראות ממתקפת טילים. דקות אחר כך כבר חיילים התקשרו וסיפרו שירו עליהם בתוך בסיס. קיבלנו הרבה שיחות מאנשים שהתקשרו מהשטח, מאזור המסיבה, המון אנשים בצמתים, במקלטים, שמספרים שזורקים עליהם רימונים במיגוניות", משחזרת חדד.
ריבוי השיחות מאזור רעים העלה בה את השאלה מדוע יש שם כל כך הרבה אנשים. "באחת השיחות שאלתי את המתקשר 'מה קורה ברעים'? 'למה כל כך הרבה צעירים מתקשרים אלי משם בשעה כזו של הבוקר?'. הוא סיפר שיש מסיבת טבע של 4,000 איש. בשלב הזה כבר הבנתי שזה הולך להיות ממש גרוע".
בשלב הזה חדד עוברת לעשות את מה שאיש מעולם לא הכשיר אותה - לצד הסברים כיצד לעשות חבישות שיעצרו דימומים - היא מנסה לסייע לאנשים למצוא מקומות מסתור ולהציל את נפשם. "לאט לאט התחלנו להבין שלא יגיעו כוחות והדרכנו את האנשים כיצד לעצור דימומים ולהציל חיים, בכל אמצעי שהיה לרשותם. הצענו להם להתחבא מתחת לגופות כי גם זה פיתרון, כל מיני אילתורים שבחיים לא חשבתי אצטרך לאלתר אותם אבל לא היתה ברירה. זה רגע שאתה מבין בו שאין כרגע חילוץ, הצבא לא יכול להגיע ומד"א לא יכול להגיע".
"שיחה אחת חקוקה לי בראש מאוד", היא מספרת. "זו היתה שיחה קשה. אני עונה לטלפון וילדה בת 13 בשם הדר אומרת לי שהיא במקלט בבארי עם המשפחה שלה, ששני ההורים שלה ואח שלה מחוסרי הכרה. היא הוסיפה שלדעתה אמא שלה ואח שלה כבר לא בין החיים. עוד סיפרה שאבא שלה חסר הכרה ומדמם המון מהרגל והם במקלט שעולה באש ויש מחבלים בתוך הבית. תוך כדי השיחה היא אומרת לי 'תקשיבי, אני לא יכולה לדבר. המחבלים פה'".
"אני מדריכה אותה כיצד לעצור דימומים לאבא שלה וגם לה כי היא נורתה ברגליים ולא יכלה להתנייד. היא פשוט היתה גיבורה ואיכשהו טיפלה בעצמה ובאבא שלה כשהמחבלים בחוץ וכשהכל מסביב מלחמה. אני שמעתי את התופת מסביבה", נזכרת חדד.
ואז נותקה השיחה ביניהן. "לא רצינו לוותר ולא יכולנו להתקשר כדי לא לסכן אותה אז שלחנו לה הודעה שתחזור אלינו. אחר כך היא חזרה אלינו והדרכנו אותה בשיחת וידאו על חסם עורקים וכיצד להתחבא בתוך ארון. לאחר כמה ימים גילינו שהיא בחיים וגם אבא שלה. נפגשנו איתה וזה היה סוג של חצי נחמה. כי זה לא סיפור טוב. האמא דנה והאח כרמל נרצחו אבל היא ואביה שרדו ואח נוסף שלא היה איתם באותו מקום גם חי".
"זה היה יום נורא, עם המון שיחות שהתנתקו בפתאומיות, המון יריות ברקע. לצערי, בהמון שיחות הייתי האדם האחרון שאנשים דיברו איתו", היא מוסיפה.
בכל השעות האלה היא יודעת שבעלה נמצא באזור הקרבות. "היה לי לחץ אישי כי בעלי משרת ביחידה מיוחדת והוא הקפיץ את עצמו בשעה מוקדמת מאוד בבוקר לאזורי הלחימה הכי קשים כשאני יודעת בדיוק מה קורה שם ואיזה קרבות מתרחשים. לאורך כל היום לא ידעתי מה איתו עד שעת ערב מאוחרת שאז קיבלתי ממנו אות חיים".
"המעמסה הנפשית לא היתה דומה לשום דבר שחווינו מעולם. אף אחד לא הכין אותנו לדברים האלה. הרבה פעמים שאדם במצוקה, אם אתה נותו לו להיות אקטיבי, זה עוזר גם לו. אם הוא מרגיש שבזכותו מישהו יחיה זה נותן לו כוח", היא מסכמת.