האחריות הציבורית של הרוב הדומם

ההידרדרות ברמת הניתוק בחברה, השוליים הצעקניים תופסים את השיחה וכולנו נשאבים אחריהם, אם לא נפעל זה עלול להוביל לאסון נוסף חס ושלום.

יוסף שפייזר
יוסף שפייזרצילום: רחל אנקרי

קרוב לשלושה חודשים אנחנו נמצאים בתוך המלחמה הארורה הזו. המחירים שכולנו משלמים כבדים.

בכל יום מגיעות עוד ועוד הודעות שוברות לב, תחת הכותרת "הותר לפרסום". כל הודעה כזו מפלחת את הלב של כולנו, ובכל זאת, הודעה אחת שהגיע השבוע ביום שני שברה אותי במיוחד. באותו קרב בדרום רצועת עזה נפלו יהונתן לובר, תושב יצהר, ויוסף גיטרץ, תושב תל אביב.

על פניו כנראה שאין מרחק רב יותר בין העולמות של שני הקדושים הללו, ובכל זאת, הם חלקו את אותו גורל. זה כלל לא עניין אותם שהם מגיעים כל אחד ממקום שנתפס בעיני כולנו כנקודת הקיצון של המחנות הפוליטיים בישראל. הם לחמו שכם אל שכם, וגם נפלו באותה צורה.

המסר הזה עובר בקרב כל הלוחמים בגזרות השונות, וגם בחלקים נרחבים בציבור. ההבנה של רוב הציבור הישראלי כי אין מקום יותר לפלגנות ולשנאה שליוו אותנו בשנה החולפת היא כנראה אחד הדברים החיוביים המרכזיים שקיבלנו מהמלחמה. אך יחד עם זה, יותר מדי אנשים ממשיכים בהתנהלות "הרגילה" שקדמה לפרוץ האסון.

אלה אותם אנשי האתמול, חבורה שטרם הפנימה שהעולם שלנו השתנה, אבל לצערנו יש לה השפעה עצומה הן על המערכת הפוליטית, והן על השיח הציבורי. כולנו הזדעזנו לראות את קמפיין ממשלת המשתמטים, בזמן שרבים מאוד מהנופלים תמכו בממשלה הזו. כולנו הזדעזנו כשניסו להאשים את חלק מהורי החטופים כאילו לא אכפת להם מהילדים שלהם, שנחטפו ע"י המחבלים הארורים האלה. כולנו נגעלנו מהניסיונות של שוליים בכל צד פוליטי לסגור חשובונות פוליטיים ישנים על חשבונם של הנופלים והשבויים.

כל צד פוליטי מאשים את יריבו ביצירת "מכונת רעל" מבלי לעצור לרגע ולומר חלאס. בואו נחשב מסלול מחדש, כי ככה לא נגיע לשום מקום טוב.

בנקודה זו בדיוק מגיעה האחריות של כולנו. בשנים האחרונות התרגלנו לחשוב שאין כמעט דבר שמחבר בינינו, הרוב המוחלט של הציבור היהודי בישראל, אבל זה לא היה נכון. בפועל אנחנו מסכימים על רוב מוחלט של הדברים. כולנו אוהבים את המדינה, כולנו מבינים שאין לנו בית אחר, וכולנו מבינים שאין לנו אפשרות לחיות כאן בלי האחים שלנו שחושבים אחרת מאיתנו.

ההבנה הזאת אמנם שייכת לרוב הציבור, אך זה הרוב השקט. מי שניזון רק מהרשתות החברתיות עלול לחשוב כי לא למדנו כלום. כי אותן מלחמות ישנות עדיין מתוות לנו את הדרך. מי שמקשיב לחלק מהפוליטיקאים שלנו מרגיש לא פעם את אותה תחושה בדיוק. האחריות לתקן את זה מוטלת עלינו. אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לעצור את זה. האחריות שלנו היא לא להדהד את אותו שיח, והאחריות שלנו היא לדרוש מהפוליטיקאים שלנו להיפרד מהאינסטיקט שטבוע כל כך עמוק בהם, ולא לנסות לגרוף הון פוליטי ע"י פלגנות.

לא לחינם ביקש חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, בקשה נורא פשוטה: שלפחות ליום אחד ננטוש את השיח הזה. לא סתם הורים שכולים אחרים קראו לאנשים להתנתק מהשיח התקשורתי. לא סתם חיילים שחוזרים הביתה להתרעננות מספרים כי הם חוזרים מתוסכלים חזרה ללחימה. כולם מצביעים על אותה נקודה בדיוק, על אותו משבר. כולם מוחים על שיח הפלגנות והשנאה.

זאת משימה קשה, והיא דורשת כמה וכמה דברים, מעבר לאותן דרישות שכבר ציינתי. המשימה הזאת דורשת מאיתנו לנסח כללי משחק חדשים. מוסכמות יסוד שכולנו, או לפחות רובנו המוחלט, יכולים להתכנס סביבן. בראש ובראשונה ההבנה שמי שחושב אחרת ממני לא רוצה להרוס את המדינה או לשלול ממני את אורחות חיי.
המשימה דורשת גם שנלמד להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו. זה לא אומר שאנחנו חייבים להסכים, ואפילו עדיף שלא, אבל כן שנלמד להקשיב.

וגם, המשימה הזאת דורשת להפנים שגם אידיאולגיות חשובות ככל שהן יהיו, צריכות להיכנס למסגרת ולגבולות. אנחנו חייבים לדעת שלפעמים צריך גם לוותר, להבין שלא נוכל להגשים את כל החזון שלנו, ויש דברים רבים שאנחנו נשאיר לדורות הבאים לתקן או לבנות מחדש.

את המסרים האלה הלוחמים בעזה הבינו כבר ביומה הראשון של המלחמה, עכשיו תורנו להדביק את הפער.
זה דורש מאיתנו את הדבר הקשה ביותר כנראה לעשות: להפסיק להיות אדישים, להניח את הטוויטר בצד, ולעשות מעשה.

זאת יכולה להיות תנועה חברתית שתרכז את אותו רוב דומם ותוביל אותנו לעשות את הדבר שהפסקנו לעשות בשנים האחרונות: לדבר האחד עם השני. ברגע שנעשה את זה, והציבור יתכנס סביב מטרה זו, גם אותם אנשי האתמול, אלה שעדיין מתעקשים לנהל את המלחמות שקדמו למלחמה, יהיו חייבים ליישר קו.