הדיון היום בהאג הוא מופרך ומופרע מכל בחינה.
מכונה משומנת של רצח-עם בשם חמאס, מסתתרת מאחורי אימפריה אנטישמית בשם דרום אפריקה שבחרה לתבוע את המפעל אולי הכי צודק בעולם – המפעל הציוני. אחרי שהיא ביצעה בו את זממה וטבחה בנשים ותינוקות ללא רחם, אחרי שהיא יישמה את תורת רצח-העם שלה, היא ושותפתה לפשע איראן שולחת פרוקסי חדש להטיל את ההאשמה הזו על הנרצחים. בית דין לצדק אמיתי היה צריך לדחות את התביעה הזו על הסף.
אבל אנחנו שם ויותר משזה ענין משפטי, זה אירוע מדיני וציבורי, כלפי התרבות האנושית כולה.
ולכן, מן הראוי ששלוש הנחות יסוד ישראליות, יוצגו ביסודיות וברהיטות:
- מעמדה של ישראל באדמת עזה– ישראל איננה כובש ברצועת עזה, לא 'תפיסה לוחמתית' ולא 'מחוסר ברירה'. ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיקה אלפי שנים בזכויות התנ"כיות, ההיסטוריות והלאומיות על כל ארץ ישראל. עזה איננה שטח כבוש.
- לא היה בה ריבונות מדינית כששחררנו אותה במלחמת ששת הימים וההשוואה בין הטיעון של השייכות והזכות של העם היהודי אליה לטיעון הפלסטיני הוא מגוחך בכל קנה מידה. "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו" כך קבע שמעון החשמונאי שיישב במאה ה-2 לפנה"ס קהילה יהודית בעיר עזה וזוהי העמדה המסורתית של ישראל מאז 1967, לא "occupied territories" אלא לכל היותר "disputed territories" ובמחלוקת הזו, ידינו על העליונה ובה אנו אוחזים בקושאן האמיתי היחיד.
- ה"בלתי מעורבים" ברצועת עזה – האגדה האורבנית הזו ראויה לפירוק יסודי ע"י הצוות המשפטי של ישראל. ברצועת עזה יש 130 אלף פעילי חמאס רשומים ועשרות אלפים של ארגונים אחרים. כולם שותפים לפשע, וכולם לפי הגדרות הקבינט, יעדים לגיטימיים לחיסול. אלו עם בני זוגם וילדיהם לבדם מהווים כמיליון איש (!). בנוסף, כל האוכלוסייה הצעירה ברצועה עברה ב-16 שנים האחרונות מאז הכיבוש האכזרי של חמאס ב-2007, אינדוקטרינציה חריפה וממוסדת, שכללה מגילאי הגן תכניות לימוד עם דמוניזציה של היהודים והסתה לטרור ולחיסול מדינת ישראל, זאת בצד מחנות האימונים והפעילות הדתית המוגברת והקבועה במסגדים ובמוסדות הדת. גם המבוגרים ברצועת עזה, היו אלו שהצביעו עבור החמאס ב-2006.
כך שמדובר באוכלוסייה שרובה ככולה חמאסית ויש להניח שגם כאן אברהם אבינו ואביהם לא היה מצליח למצוא 10 צדיקים. מציאות זו נחשפה בהשתתפות בטבח ב-7.10 ע"י אלפי עזתים, בגילויי השמחה והתמיכה בכפרים וברשתות החברתיות ובמעורבות של "גורמים אזרחיים" לרבות בתי חולים ומוסדות הומניטריים בהסתרת חטופים ובמלחמה עצמה. אין בית שנכנסו אליו חיילינו ולא היו בו חומרי הסתה או אמצעי לחימה בחדרי ההורים והילדים.
לכן, המאמץ הישראלי העצום, שעולה לנו בדם חיילינו, שלא לפגוע ב"בלתי מעורבים" ושמקפיד על כללים שאף מדינה לא אכפה על עצמה במלחמה בטרור, חייב להיות מוצג בצד העובדות המלמדות כי מדובר באנשים שלכל היותר אינם נושאים נשק באותו רגע, אבל חזקה שהם מעורבים מאוד, במערכת הרשע החמאסית.
- החמאס – החמאס היא מכונה משומנת של רצח-עם. הצוות הישראלי חייב להסיר את רשתות ההסוואה שמנסות לתת לו לגיטימציה ולחשוף את המפלצת הזו במלוא שטניותה. אמנת החמאס פותחת בשאיפה להשמדת ישראל, התשתית האידיאולוגית שלה מבוססת על דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל והיהודים ועל מחויבות דתית עמוקה של כל אחד לג'יהאד כנגדנו.
מאז הקמתה ב-1987 היא עוסקת לשם מטרה זו בבניית יכולותיה, ביצירת בריתות ושת"פ עם מדינות טרור, בטיפוח התשתית החינוכית והחברתית ובביצוע של רצח יהודים והתקפות טרור נגד אזרחים חפים מפשע בארץ ובעולם, רק בשל היותם יהודים.
ברזומה האנטישמי המתועד שלה, יש נהרות אינסופיים של דם, שאמורים על פי חזונה, לזרום גם באירופה ובארצות הברית. התכנית של החלק הברברי הזה של האסלאם ברורה למדיי. הוא מתכוון לכבוש מחדש את החלקים בדאר-אל איסלאם שטרם נכבשו ולעבור לאזור המלחמה (דאר אל-חרב) כדי להשלים את השליטה הטריטוריאלית שלו והחלת חוקי השריעה בכל העולם.
עצם הדיון בבית הדין מעניק לחמאס, אף על פי שאיננו צד רשמי לדיון, מעמד של תנועת התנגדות לגיטימית. זו גם מהות הטענה של דרום אפריקה. מול מיצג מעוות זה, נציגי ישראל חייבים לחשוף לעולם את כל המסמכים, העדויות והפעולות שמעידות על עצמת הרוע של השטן החמאסי, הזהה ברעיונותיו ובמעשיו לשטן הנאצי.
שתי הנחות היסוד הראשונות שהזכרתי כאן, היו הסיבה המרכזית, מדוע חשבתי שהמינוי של פרופ' אהרון ברק הוא שגוי. במבט ראשון זה נראה כהיגיון בריא. פרופ' ברק הינו ניצול שואה, שופט שחווה על בשרו מהו רצח-עם ויוכל לשמש עבור ישראל מגן ציבורי איתן כנגד ההתקפות בשם "רצח-עם".
חלק מזה בוודאי יקרה. ברק ידחה בתוקף את הטענה המרכזית המופרכת שישראל מבצעת רצח-עם. אך העיקר עלול להיות חסר מן הספר. כיוון שגם אם לא נואשם ברצח-עם, הנחות היסוד המעוותות בשיח הבינ"ל, עלולות להוביל לקבלת הסעד המשפטי להפסקת הלחימה או להשלכות מסוכנות אחרות בפורומים בינ"ל אחרים כמו ה-ICC, או מול מדינות שעלולות לקבל את פסק הדין ולנהוג לפיו, בבתי המשפט המדינתיים שלהן.
לכן, מול הנחות היסוד של התביעה כאילו אנחנו כובשים בארצנו וכאילו אנחנו נלחמים מול 'אזרחים שלווים' ('peaceful civilians' כלשון האמנות הבינ"ל) דרושה התקפה ערכית חריפה ומבוססת. בהקשר הזה, פסקי הדין של פרופ' ברק בשבתו כנשיא בית המשפט העליון, בנושאים אלו מלמדים שהוא כנראה האיש הלא נכון במקום הלא נכון.