שרה צליח, צעירה תושבת ירושלים, הגיעה במוצאי השבת האחרונה לבילוי יחד עם אחיה בראשון לציון. כשיצאה מהבילוי ב'ווליום' ניסו שני צעירים ערבים לשים עליה יד ולמשוך אותה אליהם. כשאחיה ניסה לגונן עליה גלש האירוע למתקפה ברוטאלית של עשרות ערבים.
בראיון לערוץ 7 מספרת שרה על האירוע ועל התחושות הקשות שלא עוזבות אותה מאז. "התקדמתי לכיוון הרכב ושני גברים ערבים באו אליי ואמרו לי 'שלום לאן את הולכת'. לא התייחסתי וניסיתי לזוז הצידה. הם שמו עליי יד באזור הכתף 'היי, לאן את הולכת?'. אחי התקרב אליהם ואמר 'זו אחותי. תוריד את היד ממנה'. הוא אמר לו 'למה מה עשיתי' בצעקות. אחי אמר לו 'אני לא רוצה לריב. רק ביקשתי שתוריד את היד מאחותי. תן לנו ללכת'".
די היה במילים הללו כדי שהמתקפה על שני האחים תתחיל ובברוטאליות קשה. "הוא התחיל לתקוף אותו ומשום מקום שלושים ערבים קפצו עליו ועל חבר שלו שניסה לעזור לו. היה שם גיהנום. מצאתי את עצמי קופצת פנימה ולא יודעת מה לעשות. זה היה אחי מול כולם. ניסיתי להגן עליו כשכולי רועדת. כיסאות עפו באוויר. אחד מהם לקח כיסא ושב אותו לאחי על הראש, מה שפתח לו את כל הראש".
סביב שני האחים המותקפים עמדו מבלים נוספים שחששו להיכנס לתוך הסערה ולסייע. "אף אחד מסביב לא הצטרף לעזור. אני מאמינה שהם פחדו. מדובר היה באנשים גדולים ומפחידים", היא משחזרת.
האירוע הסתיים רק כאשר המשטרה הוזמנה למקום. עשרות התוקפים עזבו את המקום, אלא שאז, לתדהמתה של שרה, החלו השוטרים לחקור אותם, הפצועים, לדרוש מהם להזדהות ולהציג תעודת זהות תוך שהם מבהירים שאם לא ימסרו את תעודת הזהות הם ייעצרו. הניסיונות להסביר שהפורעים מנצלים את הרגעים הללו כדי להימלט לא עזרו. "זו הייתה הזיה. הוא יושב מדמם והם אומרים לו שיזדהה עכשיו או שהוא יבוא איתם לתחנה".
אחרי שאחיה של שרה מסר את תעודת הזהות "הם קמו והלכו, אפילו לא אמרו 'רפואה שלמה'. זו הייתה הרגשה נוראית. רעדתי שם. לא ידעתי למי אני יכולה לפנות. אם לוקחים תעודת זהות לפחות שיטפלו, שיסגרו את האירוע, אבל הם לקחו את מספר הזהות כאילו אנחנו אשמים והלכו. ומה איתם? הם הולכים עכשיו".
כעת, מספרת שרה, מתאושש אחיה מהמכות שספג ומהפצעים שנתפרו בבית החולים 'אסף הרופא' לשם פונה באמבולנס כש"הוא מדמם ברמה שבחיים שלי לא ראיתי. כולו דם. האמבולנס לקח אותו ואני נוסעת אחריהם ובוכה". בשעה תשע בבוקר שוחררו לביתם.
עד כה איש מהמשטרה לא מצא לנכון לעדכן אותם על חקירה כלשהי שמתקיימת. מספר הטלפון שלהם לא נלקח על ידי השוטרים, אם כי ניתן לשער שדרך תעודת הזהות הדרך להגיע אליהם לא אמורה להיות מסובכת.
"אני זועקת לעזרה כי אין לי מי שיעזור לי. את הדמעות מההורים והכאב של אחי לא מסוגלת להעביר אותו. לא הגיוני שגבר יכול לשים עליי יד והעולם שותק", היא אומרת ומהרהרת "אם אחי לא היה שם, אני לא יודעת איך זה היה נגמר. בחיים לא הייתי בסיטואציה שבה גברים שמים עלי יד ואומרים לי 'בואי איתנו'. פשוט השתתקתי ולא ידעתי מה קורה איתי. זה היה ממש מפחיד. אני חושבת על אחי שכביכול קיבל מכות בגללי. לא הגיוני שהוא היה צריך להגן עלי בגופו ושסימנים יישארו עליו לכל החיים. הוא אומר לי שבגלל הסימנים מעכשיו הוא יזכור לכל החיים שהוא הגן על אחותו. הוא אומר שהוא שמח שהוא הגן עליי, אבל כל פעם אני אראה את הסימנים האלה אדע שזה קרה בגללי. זו טראומה".
"אני רק רוצה שיתפסו אותם, שיגבירו את המודעות. אין מצב שהם ימשיכו לחכות שם לבנות. הפעם זו אני אבל זו יכולה להיות היום מישהי אחרת שלא יהיה שם אח שלה כדי להגן עליה", היא אומרת ומדגישה שמדובר בקבוצות גברים ערבים שנמצאים במקום אך ורק כדי לארוב לבנות היוצאות מבילוי, מאחר ולמקומות הבילוי עצמם הם לא נכנסים. "הם פשוט עומדים בחוץ. הם גם חיכו לבלאגן הזה ובאו מוכנים", היא אומרת.
"אחי לא בן אדם פראייר, אבל הוא לא יכול היה להתמודד עם הכמות הזו. מצאתי את עצמי בוכה וחונקת אותם בגרון כדי להדוף אותם ממנו. אני קטנה והם גדולים וענקים ואני מוצאת את עצמי נכנסת פנימה ואומרת להם תזוזו ממנו, הוא לא עשה כלום. מצאתי את עצמי שם לבד עם אחי", היא שבה ומשחזרת ומתקשה להבין מדוע היא צריכה לפנות בעצמה לבעלי עסקים בסביבת המקום על מנת לפתוח את מצלמות האבטחה המתעדות את האירוע. עד כה היא גם ללא תשובות, אבל מבטיחה להמשיך ולהיאבק "לא ארגע. הדם של אחי לא הפקר".
