חני ריקרדו, שבתה אוריה נרצחה במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר, נזכרת בכאב גדול ברגעים הקשים בהם קיבלה את הידיעה המרה.
"הייתי בניו יורק, ידעתי שיש טילים, שלחתי לה הודעה וביקשתי ממנה שתשלח לי הודעה שהיא בסדר כשהיא מתעוררת. העירו אותי באחת וחצי שעון ניו יורק שלא מוצאים אותה. בטלפון שלי הייתה הודעה שבה היה כתוב 'אמא אני אוהבת אותך מאוד'. הבנתי שדבר מאוד לא טוב קורה. זו הייתה ההודעה האחרונה ממנה. עליתי על המטוס הראשון לישראל כשאין לי מידע וביום שלישי ה-10 באוקטובר חבר שלה מצא אותה 100 מטר מהרכב".
"היא מצאה את מותה בכביש 232. אוריה הצליחה לצאת מהמסיבה יחד עם חבריה שחר ושרון. כשהם הגיעו לקיבוץ כיסופים שחר נורה ומת לאוריה בידיים. הם היו שעתיים במכונית ואף אחד לא הגיע למעט אח של שרון שגם מצא את מותו באירוע הזה", מוסיפה ריקרדו.
מאז ועד היום היא לא מוצאת נחמה ומרגוע. "אין הקלה. היתה נחמה קטנה בשבעה, כשאיש זק"א הגיע אליי, ואמר לי שהיא הייתה שלמה ויפה. רק שבועות אחרי זה הבנתי את המשמעות של מה שהוא אמר לי, כששמעתי את הדברים הנוראיים שהם עשו לנרצחים. אין מילה איך לתאר מה היה שם. כשהייתי באו"ם בכנס המיוחד לנושא האלימות המינית שמעתי את העדויות הראשונות לגבי עד כמה נורא היה שם".
ריקרדו הגיעה לקיבוץ בארי כדי לחתום על 'אמנת בראשית' שמטרתה לשמר את האחדות בעם גם ביום שאחרי המלחמה. "אני שואפת לשם ואם יש משהו שאני אלחם עבורו זה הנושא הזה. להניף את נס הדגל שלנו למעלה ולהגיד שאנחנו מתאחדים. זה הדגל שלנו וזה עומד בניגוד לדגלים המכוערים שנשאו המחבלים האלה כשרצחו את הילדים שלנו".
לאזור המסיבה ברעים היא עדיין לא מצליחה להתקרב. "זה עוד מוקדם לי, אני לא מתכוונת ללכת לשם. אתמול נטעו עץ עבור ביתי ביער ואני לא מסוגלת להתקרב. הלב מתכווץ לראות ולהבין את הזוועות שהיו פה, לשמוע את הקולות של המלחמה, זה קשה מאוד. אבל אנחנו נתגבר. הם רצחו את מיטב בנינו אבל לא רצחו את הנפש והרוח שלנו. נבנה וניבנה".