שמרית טלמן, אחותו של רס"ן יצהר הופמן ז"ל, מפקד פלגה בשלדג שנפל במערכה בדרום, מספרת בראיון לערוץ 7 על דמותו המיוחדת, על תחושת השליחות ועל אישיות של מפקד מזן נדיר.
על דמותו כפי שהיא נחשפת בימי השבעה מפי המנחמים שמגיעים מכל רחבי הארץ, מספרת שמרית ואומרת: "אנחנו שומעים עד כמה הוא היה החבר הטוב ביותר של כולם, איזה מפקד הוא היה ועד כמה דאג לחיילים שלו. שלדג הם הטובים שבטובים, ובתוך היחידה עצמה כולם קינאו בחיילים שיצהר הוא המפקד שלם. כולם רצו להיות חיילים של יצהר".
"יצהר היה קודם כל חבר. מי שעמד מולו היה חשוב לו. הוא דיבר לכולם בגובה העיניים, גם כשזה לא מתאים וקשה, אצלו לא היה דבר כזה. הוא תמיד דיבר בגובה העיניים", אומרת שמרית ומדגישה כי נקודת המבט האישית הזו לא באה מעולם על חשבון מקצועיות או משמעת הנדרשות כל כך ביחידת עילית כמו שלדג: "יצהר היה מאוד הישגי עם משמעת מאוד גבוהה, פרפקציוניסט. הכול אצלו צריך היה להיות מושלם. הוא לא ויתר על זה ודרש קודם מעצמו ואחר כך מהחיילים שלו את הכי טוב".
במהלך המלחמה נפצע יצהר ז"ל לא פעם אחת אך "אף אחת מהפציעות לא גרמה לו להפסיק. לפני חודש הפציע השביתה אותו לכמה ימים. הוא ישב בבית יומיים וחזר ליחידה לתת את מה שהוא היה יכול גם בלי להיכנס פנימה. הוא ניהל מבצעים מהחפ"ק. הפציעות לא היו העניין עבורו. כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה הוא אמר לי' ראינו את התופת בבארי ואנחנו רואים את האור ואנחנו הולכים לכסח אותם'. לצערינו המשימה עוד לא הושלמה. עכשיו אני בטוחה שהוא פתח חפ"ק שבו הוא ירעיד את השמיים".
שמרית מספרת על דבקותו של אחיה באמת בה האמין עוד בהיותו נער טרם גיוסו. "הוא תמיד היה האדם שהולך עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו. גם בתקופת הגירוש מגוש קטיף והפינוי של עמונה. הוא היה אז לקראת גיוס בתקופת הגיבושים וחשש שזה יפגע בו בגיוס, אבל זה לא מנע ממנו לומר במה הוא מאמין. הוא הגיע לעמונה, תפס אמנם מעגל רחוק כדי שזה לא יפגע לו בגיוס, אבל הוא היה שם". בתקופת הגירוש התגוררה המשפחה בגוש קטיף ושבועיים לפני העקירה הגיע יצהר כדי לעזור להביע את תמיכתו אמונתו.
במרוצת ימי המלחמה בדרום קיבל החלטה לשוב לשירות קבע לאחר מספר שנות שירות מילואים. שמרית מספרת: "עם פרוץ המלחמה היה ברור לו שאי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר לשבת ולעבוד בעבודה כלשהי, גם אם הוא טוב בה כמהנדס בניין, זה לא הייעוד שלו אלא מה שצריך לעשות בשביל העם והמדינה. היה לו ברור שהוא צריך להיות במקום אחר. הוא היה מאושר בתפקיד הזה והתחיל תהליך של חזרה לשירות בקבע".
אנחנו מזכירים בשיחה עם שמרית בן נוסף של הישוב עפרה שנפל בקרבות, סרן לירון שניר ז"ל, ושמרית מוסיפה ולוקחת אותנו אחורה בזמן ומזכירה כי "עפרה איבדה את דוד גרנית לפני 25 שנה, את בן דודנו פיני כהן לפני 22 שנה. המגזר שלנו מהדהד, אבל אנחנו רואים את עם ישראל המדהים. בשלדג האנשים מדהימים וכולם אחים שלנו והם מכל חלקי העם. אנחנו אולי מרגישים קצת יותר בנטל הזה עכשיו, אבל זה כולם. בתוך המנחמים ישנו כל עם ישראל. אתמול הגיעו שני בחורים צעירים מכרמיאל שבאו לנחם בלי שהם מכירים אותנו, פשוט כי הם לפני גיוס ורצו להכיר וללמוד על חייל שנפל. הגיעה אתמול לנחם משפחה דרוזית מבית ז'אן שהבן שלהם נפל לפני שבועיים. זו המדינה שלנו, זה העם שלנו וזה מה שיצהר לחם עבורו".