מתחיל לכתוב תעודות. חושב איך למילים יש כוח ואיך אפשר דווקא בזום להעצים את התלמידים. להעיף אותם.
לתת להם את התחושה שהם שווים משהו. מעניין אם חבר שלי, המחנך, ילך גם בתקופת הקורונה למקווה לפני כתיבת התעודות כפי שהיה הולך תמיד. פעם שאלתי אותו אם הוא לא מגזים.
ענה לי שאם לכתיבת ספר תורה צריך ללכת למקווה ולטבול, לתעודות שכותבים אותם לא על קלף אלא על נפשו של התלמיד על אחת כמה וכמה. פותח את בנק
ההיגדים. מסתכל על היגד 35: "אין גבול ליכולת שלך, אלא רק הגבולות שאת מציבה לעצמך, כאשר את חושבת על מה שאינך מסוגלת". שהוא קצת שונה מהיגד 36: "תלמידה שמתנדבת תמיד לכל משימה".
בשבילנו המורים לפעמים מדובר רק במספרים. 35. 36. בשביל התלמידים מדובר בעולם מלא.
ונזכרתי איך שפעם אחת הייתי מפורק מעייפות ודחיתי את זמן כתיבת התעודות ובסוף הגיע הדד ליין והייתי חייב להגיש אותם וידעתי שאני חייב להתחיל במרתון של כתיבת תעודות והתחלתי להריץ תלמיד אחרי תלמיד אחרי תלמיד ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שהחדות שלי מתעמעמת ולא שמתי לב ובטעות החלפתי לתלמיד שלי שהגיע מבית מאוד מורכב בין היגד 88: "הנך משתדל ועושה כמיטב יכולתך" להיגד 68:
"נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותם ולהתרכז יותר בשיעור".
אחרי חלוקת התעודות ביום שישי וכמה דקות לפני שבת אני מקבל ממנו סמיילי עצוב. לא הבנתי למה וגם לא הספקתי להגיב וככה נכנסתי לשבת.
במוצאי שבת הוא מתקשר אליי ואומר לי שהייתה לו שבת שחורה. אני שואל למה מה קרה? הוא עונה לי שהוא עשה עם ההורים שלו הסכם שאם הוא לומד כמו שצריך אז הוא מקבל Xbox חדש.
"המורה, השקעתי את הנשמה שלי!" אמר לי ובכה: "לא הייתי יכול להשקיע יותר. תאמין לי".
"נכון" אמרתי לו ועדיין לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ממני: "אז איפה הבעיה? קיבלת תעודה נהדרת!"
"לא!" אמר לי בקול: "כתבת לי ואז הוא הגיש לי את התעודה וסימן לי על מה הוא בדיוק מדבר:
"נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותם ולהתרכז יותר בשיעור".
ההורים שלי כבר קנו לי את הXbox ואבא שלי אמר לי: מה אתה רוצה?
"אפילו המחנך שלך חושב שאתה יכול להשקיע יותר. הX box הזה זה רק אם תשקיע את כל מה שיש לך. זה בדיוק מה שסכמנו. תשקיע את מה שיש לך ואז נביא לך את הXbox".
ואז הוא הסתכל אליי ואמר לי: "שתדע שכל השבת הבית שלנו היה בפיצוצים ואני לא אכלתי אפילו ארוחת שבת אחת עם המשפחה שלי אלא אכלתי מרוב כעס בחדר שלי".
הייתי בהלם. מה אני אמור להגיד לו? תקשיב, אתה ממש צודק, טעיתי פשוט בהיגד?
לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי.
כמה כאב צער ועגמת נפש שנגמרו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז. וכן, רק אז באמת הרגשתי שכתיבת תעודות זה כמו מכונית שטסה על 300 קמ"ש וכל נהיגה קלה בהגה משפיעה כל כך.
ניגשתי אליו וביקשתי מחילה אמיתית. בערב התקשרתי להורים שלו וגם מהם ביקשתי מחילה אחרי שהסברתי את מקור הטעות.
הם סלחו לי. גם התלמיד הזה.
אבל הטעם החמוץ עדיין נשאר איתי בפה.
בימים אלו אלפי תלמידים יקבלו תעודות. הורים! רגע לפני שאתם מתחילים לסרוק את הציונים שהילדים שלכם קיבלו תנו להם חיבוק חזק וגדול! תבהירו להם שהדימוי העצמי שלהם חזק מכל ציון או מספר. תאמינו לי שהחיבוק הזה שלכם, יהיה אחד מהכלים היותר משמעותיים שתוכלו לתת להם לחיים.