יכול להיות שזה יקרה ויכול להיות שלא, אבל אם זה יקרה, חלילה, חשוב שכולם ידעו ש"מגש הכסף" של "המדינה הפלשתינית" הם מאות הנרצחים במסיבת הטבע, והאזרחים והשוטרים והחיילים, אלה שחירפו את נפשם - ורבים מהם שילמו בחייהם - מבלי שנדרשו לכך, בהגנה על מי ששיוועו לשווא לבואו של צה"ל, והצעירות הרבות שנאנסו, ושחלקן עוברות, אולי, את אותו הסיוט גם בימים אלה, בהיותן חטופות בידי מפלצות אדם, וערופי הראשים במיטותיהם, והתינוקות שנשרפו בעודם בחיים.
וגם, כמובן, החיילים הרבים שנהרגו בעת שלחמו, תוך גילויי גבורה אין קץ, במי שמבקש לכלות את עמם, ואלפי הפצועים שחלקם יישארו נכים לכל ימיהם. והרשימה עוד ארוכה.
הדעת פשוט נטרפת לנוכח העובדה שרבים כל כך בקרבנו סבורים, גם כעת, שיש מקום למופע העוועים הזה: התקפלות המדינה היהודית לטובת אלה שעשו את כל מה שנעשה בשבת ההיא. אינני יכול לאפיין את התומכים בנסיגה לקווי גבול העוברים, למשל, קרוב מאוד לכפר סבא, אבל אני יודע שרבים מהם תמכו בקונספציה המטומטמת, בעיניי, שאין כל דרך רציונלית להסביר את האיוולת שבה, שהחמאס "מורתע".
את אותה קונספציה , אגב, מוכרים לנו "בכירים לשעבר" גם היום, מבלי להתנצל על קריסת דומות לה במחיר דמים כבד. בוגריה של מערכת הביטחון, חותמי העצומות למיניהן, פשוט מתנהלים כאילו שעיוורונם לא הביאנו עד הלום.
הם רואים, עדיין, במתיישבים ביהודה ובשומרון - באלה שאין מסורים מהם לחזון הציוני - מן הראשונים שהתייצבו, ביוזמתם, להגנת עוטף עזה, את "האויב". לא בחמאס או בפטרוניו. ומתוך אותה ראייה עקומה, בעיניי, גם נפלה ההחלטה לערוך "תרגיל" שבו מדמים את "המתנחלים" חוטפים ערבים ליישובם. חיילים הולבשו באפודים שעליהם היה כתוב "ביום אויב".
התרגיל המביש הזה שוב מזכיר לי שבחונטה הצבאית מרגישים ראשיה, כנראה, גם בימים אלה, שמדינת ישראל היא מגרש המשחקים הפרטי שלהם.
שמעתי ששלושה מן האחראים המרכזיים, לתפישתי, למה שהתרחש ביום הארור ההוא מוכנים לפרוש, רק בתנאי שמי שיהיה אחראי על מינוי מחליפיהם יהיה "מקובל עליהם".
אז לא, תם העידן שבו "בכירי הקהילה" דואגים לכך שמחליפיהם יהיו בני דמותם. הגיעה העת לנהוג אחרת. אסור שלמושג "ניצחון" תהיה קונוטציה שלילית. תורת ההכלה צריכה לעבור מן העולם. אין עוד מקום לאלה שממדרים את הדרג הנבחר, כדי לנהל מדיניות עצמאית.
בלשכת ראש הממשלה יושב מי שהציבור בחר בו; כמקובל בדמוקרטיות. ואלה שיסרבו לקבל עליהם את מרותה של הממשלה, כמפורש בחוק יסוד: הצבא, יצטרכו לעוף מן השירות הצבאי. לא תהיה עוד סרבנות אידיאולוגית. ובכירים בדימוס, אלה שחולמים, גם עתה, על "מהפך צבאי", ייאלצו להסתלק לכל הרוחות.
ועוד לא אמרתי כלום על אלה שיושבים באולפנים על תקן של "פרשנים" ולא מספרים לנו על האינטרסים הסמויים שלהם.