מאות ליוו היום (שלישי) למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל את סמ"ר מעוז מורל (22) שנפטר מפצעיו אחרי שנפצע באורח אנוש בקרב.
סגן אלוף רועי מינץ ספד, "ביום זה איבדה מדינת ישראל את אחד מטובי בניה, יקירכם מעוז ז"ל שנפל בעת המלחמה על הגנת המולדת. מעוז, אנחנו עומדים כאן היום המומים וכאובים ומתקשים להשלים עם חסרונך".
"התגייסת לצנחנים בגיוס מרץ 2022, לאחר שנתיים של למידה בישיבה הגבוהה בתפוח. התקבלת לסיירת ולאחר מסלול מפרך הפכת ללוחם בצוות מרץ 22' בסיירת הצנחנים. בלחימה, תמיד חתרת למגע וקפצת ראשון, היית לוחם מקצועי מאוד".
"משיח עם מפקדיך וחבריך עולה דמותך הייחודית. החיוך התמידי הפרוש על פניך היה לאור עבור הסובבים אותך. היית אדם ערכי שהתמיד בעבודת המידות ותמיד ההיה ניתן למצוא אותך עם ספר מסילת ישירים. חברך מספרים על הצניעות שאפיינה אותך ועל האדם האהוב והמוערך שהיית עבורם, איש של אנשים. תמיד שמת את האחר לפניך, תמיד היית שם כשצריך".
הרב יהודה יעקבזון, ר"מ בישיבת אבינועם באביתר ספד, "מעוז, מעוז אהוב שלי. מעוז, תמיד לעמוד מולך זה היה לעמוד מול הגובה שלך, הגובה והחיוך. מעוז היית גבוה, גבוה בחומר, גבוה ברוח. מעוז, כל אחד מאיתנו הוא חלק מכלל והוא גם פרט".
הרב הוסיף, "עכשיו הגענו מעוז ללוות אותך כחלק מהכלל וגם בפרט. יש פה כל כך הרבה אנשים שבכלל לא הכירו אותך והם באו לכאן כי מעוז, אתה זוכה להתכלל עם הכלל. נשמה משה רבינו לא מוזכרת בפרשה כי מי שמוסר את עצמו על כלל ישראל הוא כבר למעלה מהמקום. 'אני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם', מה 'נשובה', יצחק לא אמור לשוב, מסביר הרב קוק שיצחק ישוב מלמעלה ואנחנו נשוב מלמטה. מעוז, אנחנו כל כך גאים בך. בזה שיצאת להילחם ולפעול ולנקום את נקמתו של עם ישראל, להשיב את כבודם של ישראל".
"אבל גם יש לנו את מעוז הפרטי שלנו, הלוחם, לוחם, לוחם לוחם. אין לוחם כמו מעוז. עז, כל כך עז, נפגשתי איתך פעם ראשונה בשמינית, אמרתי לך, 'מעוז זה לא בשבילך, זה גדול עליך מעוז', חייכת את החיוך שלך ואמרת 'אבל אני אצליח'. לא ויתרת, הגעת ומאז זכיתי להיות התלמיד שלך. כתוב על תלמידי חכמים נלחמים מלחמה של תורה וכולם ידעו שמעוז הוא הסמל ללוחם", המשיך הרב.
עוד שיתף הרב יעקבזון, "מעוז כל בוקר קם לקרב מחדש. יושב, קורא שורה ולא מבין וקורא שורה ולא מבין. ועוד פעם ולא מתרגש, כי מעוז לוחם. 'לא הבנתי, אז עוד פעם - חזרה על אתמול ושכחתי'. שאלתי 'מעוז, איך אתה לא מוותר, אני כבר הייתי הולך'. מעוז אמר 'אני לא מוותר', לוחם מלחמתה של תורה. זה מעוז, לא מבריק, אבל כל כך לוחם ועמל תורה. זה משהו שלא רואים".
"כל הזמן דיברנו על זה שמעוז הוא הדמות שלנו לתלמיד חכם שלומד ומתאמץ ומלמד את כולנו פרק אדיר במלחמה של תורה, בעמל התורה", ספד הרב.
הרב מרדכי לינזר, דודו של מורל, ספד גם הוא ואמר, "מעוז, ראוי להאריך, אבל אין בי כוח. מעוז, נולדת בזמן משבר במשפחה, אחרי שנפטרו שתי סבתות שלך, אחרי שנפטרה הדודה, קראו לך מעוז, שתחזק את המשפחה השבורה והרצוצה. חיזקת 22 שנים, חיזקת את המשפחה, עם החיוך שלך, תמיד היית אי בודד, אי של שמחה, אי של נעימות, כל מה שקורה לא מגיע אליך. שימחת את כל המשפחה, כל מי שהגיע לידך. היית תמיד היד הראשונה לתת עזרה. לעזור למשפחה, לחברים".
הדוד הוסיף, "כולנו מתפללים ורוצים להרבות זכויות. כל חייל שנופל רח"ל, אנחנו נכשלנו, אני מבקש מחילה. אני לא יכול יותר מעוז, האבל הכבד פה. צריכים לשים לב כל אחד, כמה יוקר החיים, כמה היוקר של כל רגע. 22 שנה היית על האדמה הזו. רק 22 שנה".
"מעוז, תהיה מליץ יושר על כל המשפחה השבורה והרצוצה כל כך צריכים חיזוק, היישוב טלמון וכל עם ישראל", סיים הדוד הרב לינזר את ההספד.
חברו הקרוב של מורל, ידידיה וידר, ספד בכאב, "'הצבי ישראל על במותיך חלל'. איך נפלו גיבורים? איך נפלת מעוז? כזה גדול, כזה חזק, מי בכלל יכול עליך. מעוז, אתה לוחם, בענווה, בגבורה, בשמחה ובפשטות. אין דבר שבא בקלות. כל דבר זה קרב. אתה בכל דבר בשמחה נלחם ומנצח".
עוד אמר כי מורל היה "הדבק של החבורה, חושב על כולם, אף פעם לא כועס. איזה מידות. פשטות של טוב, של שמחה, כל דבר עם חיוך והכל בפשטות, בדרך שלך, בלי סיבוכים מיותרים. מעוז, אני בטוח שאתה רוצה לברוח, זה לא טוב לך כל הכבוד הזה, אתה שונא כבוד. תמיד בורח ממנו. בורח מקדמת הבמה".
הוא הוסיף, "אני זוכר שקיבלת את המאג, רצית להיות עם הנגב, להיות מקדימה, ראשון, אבל בעצם מאג תפור עליך. תמיד היית כזה, לוקח את העבודה הכי קשה, בלי להתבכיין, בלי שימחאו כפיים".
"מעוז, אתה חבר כל כך טוב, ההוא שכולם אוהבים, חבר של כולם, תמיד מקשיב, תמיד עוזר - התקשרת לפני חודש אחרי שהייתה לכם התקלה, לא שמעתי ממך קמצוץ של פחד למרות שכמעט נפגעת. אנחנו כל כך מעריכים אותך. אתה בן אדם כל כך טוב. נמשיך את הגבורה שלך, הענווה שלך".
בקול נשנק מבכי נפרד וידר, "צר לי עליך אחי מעוז, נעמת לי מאוד, אני אוהב אותך כל כך. אתה שם למעלה עם כל הגיבורים, בטח פגשת שם את ניצן ונתן לך חיבוק חזק. אתה שם עם כל הלוחמים, דוד המלך, לוחמים חזקים. תשמור עלינו מלמעלה. להתראות אח שלי היקר".
אלקנה, אחיו הצעיר של מעוז, ספד, "מעוז אחי. מעוז אני אוהב אותך. בימים האחרונים חיכיתי לדבר אחד. אני אוהב אותך אח שלי. בחיים לא חשבתי שאני אעמוד כאן בלוויה שלך ואדבר עליך. אתה הבן אדם הכי רגיש שאני מכיר".
הוא סיפר, "אני זוכר פעם אחת שרציתי לצאת לטייל בנחל פרת, אתה, זה שטייל איתי בכל הארץ, הגעת איתי לשם. נסענו ביחד בדרך, שמענו כל הדרך שירים שאהבת. עשינו את אחד הטיולים שאני לעולם לא אשכח. הכרתי כל מיני מקומות שעדיין לא הייתי. תמיד היית סוחב הכל על הגב, את הדברים הכי כבדים. אפילו בצבא את המאג את סחבת".
"אתה אף פעם לא נחת, כל פעם שחזרת מהצבא, התעסקת בגינה, אפילו כשחזרת מחודשיים בעזה סידרת את הגינה", שחזר האח אלקנה.
האח, אליעזר, ספד, "מעוז. אני רוצה לבקש ממך סליחה, היו איזה פעמיים שנתתי לך מכה לראש, פעם ראשונה היית תינוק, שיחקתי איתך על איזו מיטה ואיכשהו נפלת לי וחטפת איזה פנס בעין. פעם שניה הייתה לפני כמה שנים במהלך משחק עם כדור, הוא נפל לא רציתי שתגע, לקחתי איזה כסא שלא תתקרב אבל אתה כמובן נחוש. ישר התכופפת והכסא פגע לך בתוך האף והיית צריך כמה תפרים".
אליעזר המשיך, "היינו איתך בימים האחרונים ששכבת בבית חולים וראיתי אותך עם פנס בעין ותפרים באף ואני נזכר שחטפת ממני מכות שנעשו מאהבה תוך כדי משחקים. עכשיו אתה משאיר לנו פצע של אהבה וגעגוע. תמיד נזכור אותך מעוז".
"אתה כל הזמן דאגת לחברים, אפילו בתוך עזה, ואני יודע שגם למעלה תבקש לפני ה' וגם אם צריך לצעוק על מישהו שם למעלה אתה תהיה שם. לצעוק שהחטופים יחזרו שלמים. מעוז אנחנו אוהבים אותך".
האח דוב ספד, "מי שהכיר את המשפחה שלנו, אבל לא את מעוז, כנראה, היה מופתע לשמוע שיש לנו אח בסיירת. אנחנו משפחה של לפלפים. לא תמצאו אותי משחק כדורגל כשהמורה לספורט מצמיד לי אקדח לרקה. אבל לא מעוז. מעוז, לא רק היה ספורטאי מצטיין, הוא ממש אהב את זה".
דוב סיפר, "בשלב מסוים, מעוז, כמו כולנו במשפחה, התקשה להישאר באותו מקום וללמוד. כשהוא ראה שהוא לא מצליח לתת את כל כולו בלימוד תורה, החליט לחתום על ויתור על הסדר ולעבור גיבוש לסיירת צנחנים. כמובן שהוא עבר והתגייס לשלוש שנים מלאות, אבל מעוז לרגע לא זנח את לימוד התורה. בכל פעם שהגיע הביתה היה אפשר לראות אותו עם ספר ביד, חוץ ממתי שקרס מעייפות".
הוא המשיך ותיאר כיצד "באותו בוקר נורא של שמיני עצרת, מעוז היה בחווה סמוך למעלה אדומים, כשרבים עוד ישנו, מעוז הספיק לצאת הביתה ותוך 8 דקות לצאת בלי לקחת אוכל ולדבר ופשוט הלך ישר להילחם בקרבות באיזור רעים, לאסוף גופות".
דוב סיפר כי "מאז ועד שהיה בבית חולים מחוסר הכרה, זכינו לפגוש אותו פעם אחת בלבד, לפני הכניסה הראשונה שלו לעזה נתנו לנו הזדמנות לשלוח לו דברים. מעוז ביקש רק מצלמה, שעון ושניים מקרא ואחד תרגום שלא יפסיד את הלימוד הקבוע. אחד הפצועים באירוע בו מעוז נפגע סיפר לנו שהיה לומד עם מעוז בעזה מסילת ישרים וכמה היא הייתה חשובה למעוז. זה היה מעוז. ספרא וסייפא, יהודי פשוט, אבל ממש לא פשוט".
"מעוז נפל בתקופה קשה למדינה כולה שהייתה גם תקופה לא קלה עבור המשפחה שלנו. רק בימים האחרונים בשהייה בבית החולים הבנתי שהוא ידע, לפחות באופן חלקי, על התקופה הקשה שאנחנו עוברים. אני רוצה לבקש ממעוז לעלות עד כיסא הכבוד ולבקש קץ לסבלונותינו ושסוף סוף יקוים בנו הכתוב 'ונתתי שלום בארץ'. נוח בשלום על משכבך, מעוז, אחי הקטן, היקר והאהוב", נפרד ממנו דוב.
האם ורדה נפרדה, "מעוז, אני חושבת שהדבר הראשון שכולם שמים לב אליו הוא החיוך הענק שלך. אני חושבת שאף אחד לא יכול לחשוב עליך בלי לראות את החיוך שלך. ביום שהגעת לעולם הזה הגענו לבית החולים שערי צדק בירושלים מוקדם בבוקר וכרגיל היו פקקים מטורפים. ברגע שנפתח מקום בשוליים, אבא התחיל לנסוע בהם והוא אמר 'אני מקווה שהמשטרה תעצור אותי', זה מה שקרה, ברגע שהוא (השוטר) ראה אותי מאחור עם צירים, הוא שאל, 'היה ירידת מים? סעו אחריי', כך היה לנו ליווי משטרתי עד לבית החולים".
האם השכולה הוסיפה כי "היום, בדרך לכאן, גם המשטרה ליוותה אותנו ופינתה לנו את הדרך. כנראה שזה מה שקורה כשבן אדם גיבור וקדוש נכנס ויוצא מהעולם הזה. נולדת בזמן קשה במשפחה שלנו ונתנו לך את השם מעוז כדי שתהיה לנו מקור שכח. ואיזה כוח יש לך. כבר בגיל צעיר, כשהיית מתחרה בקרבות קרקע, היית מרתק כל מי שבא מולך תוך שניות".
היא שיתפה, "ידעתי שלמדת את זה בבית, כשהיית צריך להילחם על המקום שלך מול שלושת אחיך הגדולים. אתמול, החברים שלך לצוות באו לבקר אותך בבית החולים ולהיפרד ממך. כל אחד מהם סיפר על הכוח הפיזי שלך. פה אחד הם סיפרו שהיית הכי חזק בצוות. היו לך כל כך הרבה חברים והיית מרכז העניינים, החברים שלך היו מאוד חשובים לך ובכל פעם כשהיית יוצא עם הצבא היית מבלה איתם רוב הזמן. ראינו את זה בימים האחרונים והאחיות במחלקה לא הבינו איך כל כך הרבה חברים למישהו אחד".
"אני רוצה להודות לך בשמי ובשם כל המשפחה ולבקש ממך להיות מליץ יושר ולקרוע שערי שמיים", נפרדה ורדה.