עמדתי בהפסקה כמחנך כיתה ז' וראיתי איך כמעט כל התלמידים שלי מנהלים אפס אינטרקציות חברתיות עם החברים שלהם וכולם שקועים שלא לומר טובעים בניידים שלהם.
זה היה מחזה כל כך...מביך. פטתי. הם נראו מבחוץ כמו חבורה של זומבים שלא רואים בעיניים, מתנהלים על אוטומט וחייבים לצרוך את מנת האינפוזיה היומית שלהם.
כששיתפתי את חבר שלי, קולגה לעבודה הוא אמר לי:
"מה אתה רוצה אחי? זו מלחמה אבודה. אין מה לעשות. הפסדנו. לא נוכל להכריח אותם להיות בלי מכשירים בהפסקה. 'זה לא מתקדם'. עזוב אותך. זה מה יש".
אני מכיר את הרגלי השימוש של הנוער בסמרטפונים. יודע איך שהם מבלים שעות על גבי שעות מול המסכים והמחשבה שגם בבית הספר הם הולכים להשתעבד לזה חרפנה אותי. אבל יותר מכל תסכלה אותי הידיעה שאין באמת מה לעשות עם זה והמגמה מאוד ברורה: חבל להילחם. הפסדנו.
הורים ימשיכו לצייד את הילדים שלהם בסמרטפון בגילאים יותר ויותר נמוכים והמכשיר הזה ימשיך להשתלט לנו על החיים.
ואז חבר טוב ויקר העביר לי את הידיעה הבאה:
"שרת החינוך של בריטניה, ג'יליאן קיגן, פרסמה אתמול (שני) הנחיות חדשות למורים על אופן אכיפת החוק המוצע על שימוש בטלפונים ניידים בבתי הספר באנגליה. מנהלים יוכלו עדיין להחליט אם לפעול על פי הכללים, שאינם מחייבים מבחינה חוקית, ועד כמה לאכוף אותם בקפדנות.
בהודעה לצוותי ההוראה שפורסמה ב-The Mirror הבריטי, קיגן אמרה: "אנו נחושים לאסור על שימוש בטלפונים ניידים במהלך כל יום הלימודים - לא רק במהלך השיעורים אלא גם בהפסקות". ההנחיות מפרטות אפשרויות שונות לבתי הספר, כולל איסור מוחלט על שימוש טלפונים ניידים בשטח בית הספר, מה שצפוי להיות "קל לאכיפה".
אפשרויות אחרות כוללות דרישה מתלמידים למסור את הטלפונים שלהם למורים לפני השיעור הראשון, או לבקש מהם לשמור אותם בארון אליו אין להם גישה במהלך יום הלימודים". רחלי קירמה, מעריב.
מבינים? בריטניה הגדולה. הנאורה. הליברלית החליטה שנמאס לה לצלות את המוח של התלמידים שלה ולהפוך אותם לזומבים חיים.
מה אנחנו יודעים, לפעמים התקווה מגיעה מהכיוון הכי פחות צפוי שיש.
אז בריטניה כבר בכיוון הנכון ומה איתנו?