ד"ר חנן שי
ד"ר חנן שיצילום: ללא

בהגיעו למצרים אברהם ידע ש"אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי" ולכן אמר שהיא אחותו.

במצרים לא הייתה יראת אלוהים, לא בגלל שלא נשמרו בה שבת, כשרות, טהרה ולימוד תורה, אלא בגלל שלא היה בה מוסר – מוסרות ערכיים לבלימת דחפיו ויציריו של האדם, שבניגוד לכל יצור חי אחר, נברא ללא חסמים מתוכנתים להגבלתם.

את החסר בטבע האדם השלים אברהם במוסר שהוא הביא לעולם: ה - דֶּרֶךְ אֶרֶץ שקדמה לתורה. המצוות החברתיות – המשפטים בתורת משה, נגזרו ממוסר אברהם ונועדו להשלימו;

ערכי מוסר אברהם הם תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע שייעדם למנוע מהעולם לחזור לתוהו ובוהו ששרר לפני בריאתו; הטמעתם בהתנהגות האדם נועדה למנוע תוהו ובוהו שהוליד את הדרוויניזם החברתי, שבגללו אולץ אברהם לשקר, על אף שהביא לעולם את בשורת הערך המוסרי המכונן אמת.

יראת אלוהים היא ציות למוסר ולמצוות שנגזרו מחוקי הטבע ועקב כך לבוראם ולפיכך, מהנדס אחראי שמציית בתכנוניו לחוק הכבידה ומגן בכך על החיים, כמו רופא שמגן ומציל חיים, אף בו יש יראת אלוהים.

מערך קדושת החיים במוסר אברהם, נגזר הערך ואהבת לרעך כמוך, תרגום של חוק הצוותאות – הסימביוזה שבטבע; מחובת אבטחת קיומו, שאיננו אפשרי בלי קיום זולתו, האדם מחויב להבטיח את קיום עצמו וזולתו.

מחובת הציות לערך המוסרי אהבת הזולת, כשנודע לאברהם שאחיינו לוט נחטף ונשבה במלחמת המלכים, הוא גייס מהר את בני ביתו (וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ) ויצא לחלץ אותו ואת רכושו משוביו, במהלך צבאי; מאחר ומהלכו התבסס על רעיון תחבולני מבריק, בנוסף להשבת החטוף ורכושו, אברהם גרם להכרעתה של מלחמת המלכים, שבמונחי ימינו, הייתה אולי המלחמה העולמית הראשונה.

ראשי הישיבות שאינם מזעיקים את חניכיהם להתגייס ולשאת בעול הכבד מנשוא של קיום מצוות הצלתם של למעלה ממאה חטופים שבויים, הם לא מתלמידי אברהם: הם אינם מצייתים לערך אהבת הזולת ומתעלמים ממצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" ולפיכך אין בהם, כפי שלא היה בבלעם, עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה.

הושע היה מטיח בפניהם "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"; מיכה היה שב ומזכיר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".

ישעיהו היה מצטט פסוקים מההפטרה שנבחרה להיקרא ביום הקדוש ביותר שבו אדם מתוודה על חטאיו:

"הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ...הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ [הצום הנכון מוסרית] פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע...וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ".

במקום שבו דרך ארץ – מוסר, איננו קודם לתורה ולכן בִּמְקוֹם "חסד חפצתי", מעדיפים זבח ועולות ובִּמְקוֹם ואהבתך לרעך וכן מבשרך לא תתעלם מעדיפים "ריב ומצה", כף רגלו של אברהם לא הייתה דורכת "כי אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

מנגד, ברעים – גרר המקראית, שגם בה אברהם חשב ש"רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" ואבימלך הוכיח לו שטעה, הייתה יכולה להיות לו קורת רוח, מהולה כמובן ביגון כבד:

אמנם הלב נצבט שחג יהודי נחוג שם רחוק מאד ממסורת אבות – גם לא מקיימי תרי"ג מצוות, אבל, הנטבחים, רבים מהם חיילות וחיילים בעצמם והחיילים והאזרחים שנזעקו במצוות הערך ואהבת לרעך כמוך והמצווה ומבשרך לא תתעלם, להצילם וחלק מהם שלמו על כך בחייהם, הוכיחו ש"יש יראת אלוהים במקום הזה": הישג יהודי שלא ייתכן גדול ממנו וכבוד שאין גדול ממנו לחינוך הישראלי הלא חרדי.