אורית ברוך, אימא של סמ"ר עדי ברוך ז"ל שנהרגה מפגיעת רקטה בשדרות בתחילת המלחמה, משוחחת עם ערוץ 7 על הגעגוע העמוק לבתה.
"עדי למעשה לא גויסה למילואים, והיא אמרה לבעלי: 'אבא, איך זה שאותך לוקחים ואותי לא?' היא לא חדלה מלנסות להשיג צו 8, כל כך התעקשה להתגייס. 'אמא אני חייבת לתרום מאשר לעזור לך לקפל כביסה ולעשות כלים' היא אמרה. לבסוף היא השיגה צו. המפקד שלה סא"ל איתן דנא פיקאר משך אותה לתפקיד של הקמת מערך הגנה על הציר והעיר שדרות", משחזרת ברוך.
היא חוזרת ליום המר בו נהרגה בתה. "ביום השישי למלחמה היא הגיעה לעיר, לאחר שבאותו בוקר נפרדתי ממנה. הערתי אותה ושנינו אמרנו אחת לשנייה: 'אני אוהבת אותך'. בירכתי אותה וביקשתי שתעדכן אותי כשתגיע לשדרות. בעלי, שבמקרה היה בבית, לקח אותה לטרמפ ממודיעין לשדרות. הסיבה שבעלי היה בבית כי הוא משמש כיו"ר היישוב קריית נטפים. הוא הגיע מהמילואים כדי להעביר שיחה לצוות החירום ביישוב, מה קורה חלילה אם קורה מקרה של מעגל ראשון. השיחה שהעביר לצוות צח"י התקיימה בזמן בו עדי נהרגה".
האב והבת עוד הספיקו לשוחח שיחה מלב אל לב שעות ספורות לפני שנפרדו. "הם יוצאים לדרך, הוא משוחח אתה שיחה של אב ובת. היא אומרת לו: 'אני יודעת שאתה ואימא מאוד דואגים, אבל זה מה שחינכתם אותי מגיל צעיר, נתינה לארץ ישראל, נתינה לעם שלנו, בית של ערכים'. היא הסתכלה עליו וצחקה: 'מה חשבת שיצא לך? תרנגול?'. ברגע של רצינות היא הוסיפה ואמרה לו: 'תודה על כך שאתם מאפשרים לי ליישם את החינוך שעליו גדלתי'".
אורית ברוך מספרת שלמרות הקושי בהתמודדות עם האובדן - היא מנסה למצוא את הטוב. "בכל המקרה הכואב הזה אנחנו משתדלים ביום יום למצוא את נקודות האור שיש בשכול ובכאב הזה. זו אחת מנקודות האור שאנחנו בוחרים להתייחס אליהם, כי אני לא יודעת עד כמה יש הורים שבחייהם זוכים לשמוע את הילדים שלהם, אומרים תודה על חינוך שעליו הם גדלו".
"קשה לשמוע ולהשמיע, אבל אומרים באמונה שלמה: גם אם היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, היינו אומרים לה ללכת כי אם ככה חינכנו, הילדים רוצים ליישם את החינוך הזה. אי אפשר להגיד להם 'עכשיו לא מתאים' או 'אנחנו חוששים'. ערב לפני היא צחקה איתי: 'אני בכלל לא בטוחה שהמדים יעלו עלי'. היא הייתה ילדה קטנטונת של מטר וחצי עם המון אור ושמחה. היא הייתה מאוד גאה, מאוד התרגשה מהצו 8".
כשעדי ז"ל מגיעה לשדרות נשמעת אזעקת צבע אדום. "הם מספיקים לצאת מהרכב, הקצין צועק לה לשכב על הרצפה. ממש בכניסה ל'עזרה למרפא' של הרב פירר, הרקטה נופלת פחות ממטר וחצי ממנה ופוגעת בהם. הקצין נפגע ועדי נהרגת מרסיס בראש".
"היא נפלה חודש לפני יום הולדתה ה-23", מספרת ברוך על בתה. "היתה צלמת חתונות במקצועה. שירתה בחטמ"ר יהודה, שירות משמעותי שהעצים אותה ותרם רבות לאישיות שלה. חטמ"ר יהודה הפכה להיות המשפחה השנייה שלנו. בסיום השירות הסדיר היא פתחה עסקה לצילום חתונות שמאוד הצליח, זוגות סגרו איתה חתונות עד יולי, היא הייתה מאוד גאה בעצמה, בעסק, ואף נרשמה ללימודי הנדסת מוצר באריאל. היא תכננה להינשא לבן הזוג שלה נבו. ידעתי שמחכה לה טבעת נישואים, ביום הלוויה הוא כרע ברך מעל הקבר של עדי והציע לה".
"אם עדי הייתה יכולה לבחור למות זה בדיוק המקום שהייתה בוחרת, נפלה בכניסה לעזרה למרפא של הרב פירר, עוסק בחסד ועזרה. מאוד אפיין את עדי, מרכז של חבורה ולעזור היכן שאפשר. היא שלחה חבילות לחיילים. משתדלים ליישם הצוואות - ידעתי שכתבה שירים, לא ידעתי את ההיקף והתוכן".
אמה מקריאה את השיר פרידה שכתבה. "בסוף השבעה פתחתי את המחשב שלה ומצאנו שיר מבין כל השירים שהפך להיות צוואה עבורנו וכבר 19 מלחינים שונים מהארץ והעולם הלחינו אותו. היא כתבה: 'אם אי פעם אמות לפני זמני, אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי, שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב ולא תתנו לאף שנייה מחייכם להתבזבז, תראו עולם ותעריכו כל רגע קטן, מידי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם, מצטער על הצער שגרמתי, תדעו שאני במקום טוב, מתגעגעת ואוהבת מאוד'. השיר הוא לא עצוב אלא אופטימי, מבקש מאתנו להמשיך את השליחות והאור שלה. אין תמונה אחת שלה שלא מחייכת".
לסיום האם מבקשת לא להפסיק את המלחמה כדי שמותה לא יהיה לשווא. "אנחנו חברים בפורום הגבורה של המשפחות השכולות שקורא להבין שהילדים שלנו נפלו לא שאלו אותה אם היא דתית או חילונית, ימנית או שמאלנית, היא פשוט הלכה ורצתה לתרום, מבקשים שהילדים שלנו לא נפלו לשווא, להמשיך את הלחימה עד הניצחון המוחץ".
"יש לנו עם אחד ואנחנו לא צריכים לחכות לרגעים של הקושי והכאב כדי להישאר מאוחדים, לזכור שיש לנו עם וארץ אחת, חייבים להמשיך למען הבנים שלנו שנפלו ומתפללים להשבת החטופים בריאים בגופם ובנשמתם, מקווים לניצחון מוחץ, שלא נדע יותר צער", היא מסכמת.