לפני כחודש מכרתי את רכבי לאברך חרדי נחמד שזה עתה קיבל רישיון נהיגה. כבר אחרי כמה דקות הבנו שאין לנו מה לחשוש זה מזה ושאמצעי הזהירות הרגילים בקנייה או במכירה של רכב מיותרים, לשמחת שנינו.
סיפרתי לו בכנות על מצב הרכב והוא מצידו היה מוכן לשלם את הסכום שסיכמנו עליו אפילו לפני העברת הבעלות (כי היה עיכוב בתהליך והוא מיהר לחזור הביתה). בקיצור, כאלה קונים ומוכרים הגונים אני רוצה תמיד. אשריכם ישראל ההולכים בדרכי אבות ומידותיהם הטובות.
עם זאת, היו בעיות טכניות בהעברת בעלות. לאברך דידן היה רק "טלפון טיפש" (גם בלי SMS) כפי שהוא ציין בסיפוק. אשתו, שעמה היה בקשר טלפוני, הייתה צריכה ללכת לשכנה שלה יש אימייל ולשם נשלח קוד המכיל אותיות לטיניות. האברך אינו קורא אותיות לטיניות. לא נורא. בסוף הסתדרנו אם כי בהשקעת זמן שכמעט הוציאה אותי מהאיזון.
בשיחת רעים בינינו בזמן הפרוצדורה הממושכת הבנתי שהימצאותו של האברך בנבכי העולם המודרני מוגבלת למדי, כלומר אינה מסתכמת רק באי ידיעת אותיות לטיניות, והתרשמתי שלמוגבלות זו יש בעיניו ניחוח של קדושה. נזכרתי במויפֶעס (מופת) שעליו שמעתי פעם בניחום אבלים בבני ברק. מעשה שהיה כך היה: אחד מגדולי הדור שהוסע במכונית עם הילוכים שאל את הנהג האם המוט באמצע נועד לבחוש את הדלק. בקרב שומעי הסיפור הייתה התפעלות רבתי: "פששששש". המסר היה מובן לכול: אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. גיבורי התרבות החרדית יודעים רק תֵיירֶע (תורה), בלי שום נגיעה לעולם שמחוץ לתֵיירֶע. אף כי רוב החרדים לא באמת חיים לפי השיטה הזאת, זהו על כל פנים האתוס המוצהר של העולם החרדי שעליו חתומים בצורה זו או אחרת גם מי שאינם נוהגים כך בפועל.
על רקע דברים אלה קשה מאוד להבין את דברי הרב יצחק יוסף, הרב הספרדי הראשי לישראל (שראשי יהדות התורה האשכנזית מיהרו לתמוך בו), שאם המדינה תנסה לגייס את החרדים הם יעזבו את הארץ כדי להמשיך ללמוד תורה בחו"ל. גם בלי להיכנס לדיון על הפן האידאולוגי־תורני של דבריו, נשאלת שאלה על ההיתכנות המעשית: היכן בדיוק ישתכנו האברכים הנמלטים מאימת הגיוס? בפולין? בצרפת? בתוניסיה? מי ייקח אותם? ארצות הברית? לא כל כך פשוט לקבל שם גרין־קארד או אזרחות, בפרט אם אתה לא יודע קרוא וכתוב בשפתם. וחוץ מזה, יש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בכל זאת מגבלה אחת מעצבנת: הגויים השולטים שם אינם מממנים לימוד תורה. נכון שזה מרגיז? גם הקהילות החרדיות בארצות הברית יתקשו לממן את המוני האברכים שיימלטו אליהן על משפחותיהם מרובות הילדים כדי למסור את נפשם על אי־גיוסם לצה"ל.
במילים אחרות, הרב יוסף השמיע איום שכולם מבינים שאין בו ממש. אין שום היתכנות שהחבר'ה האלה שיודעים רק עברית או - אם הם שייכים להארד־קור החרדי האשכנזי - עברית פלוס יידיש, יוכלו להגר בהמוניהם אל מחוץ למדינת ישראל. אין לי מושג מדוע הרב יוסף העלה תסריט דמיוני שאין לו אחיזה במציאות כדי להביע את תמיכתו בסירוב החרדי המוחלט לשאת בנטל הלחימה של הצלת ישראל מיד צר.
אז מה יהיה? יש ערבים שצריך לנַצח, יש נשיא בעייתי בבית הלבן, יש תרבות פרוגרס ענפה שמאיימת להרוס כל חלקה טובה של הציוויליזציה שלנו ובתוכה גם את היהדות, ויש חרדים שאינם מוכנים בשום פנים ואופן לתרום את חלקם - מעבר ללימוד התורה שלהם - למלחמת מצווה. הם אומנם לא סומכים על לימוד התורה בלבד כשהם חולים (אלא למשל הולכים לרופא), או כשמישהו פגע בגופם או בממונם (אלא פונים למשטרה), או כשהם מבקשים לממן את מוסדותיהם (אז פועלים בכנסת), אבל צבא כדי להגן על חיי יהודי ארץ ישראל (כולל שלהם!) הם לא באמת צריכים. אדרבה, לדבריהם הצבא צריך אותם ואת לימוד התורה שלהם. רק בקשר לצבא, כולל מלחמת מצווה, יש לתפיסת תורה מגנא ומצלא (התורה מגינה ומצילה) בלעדיות נפלאה שכזאת. בכל שאר תחומי החיים יש צורך בהשתדלות ארצית מאוד, בנוסף ללימוד תורה.
סוגיית גיוס החרדים, כמה שהיא בלתי נסבלת, ייתכן שבמצב הנוכחי היא בלתי פתירה פוליטית. על פניו כל ממשלה שלא תיבחר תהיה זקוקה למפלגות החרדיות. עם זאת אין אנו, אנשי הציונות הדתית, פתורים מהמלאכה הדרושה לתיקון העוול. על מנהיגי הציונות הדתית – כתנועה וגם כמפלגה – לחזור לאתוס של אנשי שם דוגמת הרב גורן זצ"ל. במקום שרבני הציונות הדתית יכתבו מכתבים גלויים פתטיים לאחינו החרדים – שגם בזמנים כתיקונם לא בדיוק שמים עליהם (בלשון המעטה), ובוודאי לא עכשיו – עליהם להתכנס ולהשמיע עמדה תורנית ברורה באשר לשביל הזהב שבו צריך ללכת כל בן תורה.
באשר למפלגת הציונות הדתית, עליה לבחור בדרך ארוכה־קצרה שבה היא תידרש לנטוש – אם המצב אצל החרדים לא ישתנה (והוא לא ישתנה) – את הברית הפוליטית עם החרדים, גם במחיר של ישיבה באופוזיציה. וה' הטוב והמיטיב יקצר לנו את הדרך הארוכה קצרה ויעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
הכותב הוא דוקטור ומרצה בכיר באוניברסיטת אריאל