אש המחלוקת פרצה במחנה ישראל. אחרי מספר חודשים של אחדות מופלאה, אחווה וערבות הדדית, לא הצלחנו להתגבר. יצר המחלוקת והשנאה גבר על רגש האחריות והאחווה.
קמפיין גיוס החרדים שהועלה לסדר היום הציבורי לפני מספר שבועות על ידי ארגוני שמאל בשיתוף התקשורת, לא עוסק בגיוס חרדים אלא בשנאת החרדים. שנאה שחלקים מהשמאל החילוני דואגים לשמר כבר עשרות שנים. אחרי חודשים שהשמאל עסק בקמפיין שנאת המתנחלים הוא עבר לשנאת החרדים. הניסיון להרבות שנאה בעם ישראל על ידי חלקים מהשמאל הוא אחד הדרכים שלהם להפיל את הממשלה הנוכחית, ממשלה בעלת זהות יהודית.
לגיטימי להתנגד לממשלה מכהנת אבל לא לגיטימי לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים. מבחינת השמאל בישראל, הפלת הממשלה המכהנת מתירה להשתמש גם באמצעים הפסולים ביותר והבזויים ביותר. זה התחיל בהפגנות אלימות לפני המלחמה ובקריאות לסרבנות ופגיעה קשה בצבא. לאחר פרוץ המלחמה זה המשיך בהסתה פרועה נגד ציבור המתנחלים וכעת הם עברו לשנאת החרדים. הרציונל הוא לסכסך בין הציבורים שמרכיבים כעת את הממשלה – כדי שהיא תיפול. בזמן קמפיין שנאת המתנחלים – החרדים עמדו מהצד ולא השתתפו בו. אבל לצערי הרב, חלק מהציבור הדתי כן בוחר להצטרף להסתה ולשנאה כנגד החרדים.
חברי כנסת דתיים, אנשי תקשורת דתיים, אנשים מהישוב ואפילו רבנים מסוימים – מבלי לשים לב מהווים חלק מקמפיין זה. הביקורות הקשות על הציבור החרדי בעת הזו מוסיפות דלק למדורת השנאה. שאלת גיוס החרדים היא שאלה מורכבת מאד וקיימת כבר שבעים וחמש שנה. היא לא תסתיים בכמה ימים ובטח לא בכפייה. בכל מקרה, הבעיה היא לא בדיון לכשעצמו אלא בצורה שבה הוא נעשה ובמניעים של מי שמנהל אותו. שנאת חרדים לעולם לא תביא את החרדים לצבא. היא רק תרחיק אותם.
אש המחלוקת גורמת לנו כציבור להתמקד בחלקים הקטנים שבהם אנו חולקים על החרדים, ומעלימה מאיתנו את המכנה המשותף הגדול שיש לנו עם אחינו האהובים שומרי התורה והמצוות.
אש המחלוקת משכיחה מאיתנו את כל התרומה האדירה של הציבור החרדי בלימוד התורה וגם בחסד שהחברה החרדית מרעיפה על עם ישראל כבר שנים רבות. חסד שהוא אינו תחליף לשרות בצבא אבל הוא מחייב אותנו להיות בעלי ענוה מולם ולהוקיר להם תודה.
אש המחלוקת משכיחה מאיתנו את כללי הויכוח הראוי, בו מותר לחלוק אבל אסור לבזות, לזלזל, לכנות בכינויי גנאי ולהתנשא על מי שאנחנו חולקים עליו. היא גם משכיחה מאיתנו את היחס המכבד שאנו חייבים לנהוג בתלמיד חכמים גדולים שחושבים אחרת מאיתנו.
אני שואל את עצמי האם אנחנו, הציבור הדתי, לא מסוגלים לחיות באחווה עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו? אנחנו יכולים להיות יחד עם מי שמתגייס לצבא אבל לא עם מי שלומד תורה? ממתי נהיינו כאלו קנאים לתורה שלנו מבלי יכולת להכיל ולכבד דעות אחרות בתוך השבעים פנים בתורה?
כאשר אנשי קפלן איימו לרדת מהארץ בטענה שהם לא יחיו במדינה שתמנע מהם לחיות לפי הערכים שלהם – דתיים רבים כולל רבנים הלכו להיפגש איתם מתוך רגישות למצוקה שלהם. לכן ציפיתי שאותם אנשים בדיוק ירוצו להיפגש עם הרבנים החרדים שאמרו שהם לא יחיו במדינה שתמנע מהם ללמוד תורה – אבל זה לא קרה. בכלל, למה יש הרבה מפגשים מצולמים של רבנים דתיים עם 'אחים לנשק' ואין מפגשים מצולמים של רבנים דתיים עם 'אחים לתורה'?
בכל מקרה, מי שמאמין באחדות גם עם אנשים שחושבים אחרת ממנו, מי שמבין שבזמן מלחמה חייבים לנהל ויכוחים בזהירות מרובה ביותר, מי שמבין שאנחנו בקמפיין שנאת חרדים שכל מטרתו להפיל את הממשלה הנוכחית כדי להקים תחתיה ממשלת שמאל ליברלית עם ערבים אנטי ציונים – כדאי מאד שיקח מטף ויתחיל לכבות את האש. אש המחלוקת שורפת אותנו מבפנים יותר ממה שהאויבים שלנו יכולים לפגוע בנו מבחוץ. כדאי להיכשל באהבת חינם כלפי החרדים, ולא חס וחלילה להיכשל בשנאת חינם כלפיהם.