אינני יודע אם תתממש או לא תתממש עסקה נוספת של שחרור חטופים בקרוב. אני תפילה שיבוא קץ לסבלם של החטופים ובני משפחותיהם, ומקווה שמקבלי ההחלטות ידעו לשקול את כל השיקולים ולקבל את ההחלטות הנכונות.
עם זאת, גם בתוך חוסר הוודאות שאנחנו נתונים בו כעת, נדמה שיש בשיח הציבורי על שחרור החטופים אי אלו קווים מנחים המקובלים על רוב החברה הישראלית. כפי שהתברר בשחרור הקודם – וכך גם יוצא בבירור מהשיח סביב עסקה עתידית אפשרית – קיים סדר עדיפויות מוסכם למדי: זקנות לפני זקנים, חיילות לפני חיילים, בקיצור: נשים לפני גברים. אפילו ארגוני הגברים (יש כאלה) לא משמיעים את קולם יותר מדי בנושא זה.
מגמה זו במציאות הנוכחית תואמת במידה רבה את העיקרון ההלכתי שלפיו "האישה קודמת לאיש... בהוצאה מבית השבי" (בלי להיכנס לפרטי הלכה זו, שרחוקה מלהוות כלל אבסולוטי). הוא גם תואם את הנהוג בכל התרבויות. כולם יודעים מהן הסכנות לנשים בשבי. הכאב על מי שלא נכלל בקטגוריה הראויה לקדימות בפדיון שבויים כי הוא גבר – ואולי אף צעיר ואולי אף חייל – הוא עצום. בהיותי אבא לגברים ולחיילים אני חושב כל הזמן על הגברים החטופים האלה, על תמונותיהם ועל משפחותיהם, וזה מדיר שינה מעיניי. עם זאת, אינני חולק על עקרון הקדימות של הנשים.
ההסכמה החברתית־ערכית הרחבה באשר לקדימות הנשים לגברים בשחרור החטופים חושפת את השקר הטמון בגל הפרוגרס ששטף את המדינה שלנו בעשורים האחרונים, ושהתנפץ ב־7 באוקטובר על סלע המציאות. ובכן, חזרנו אליה, אל המציאות – אל החיים עצמם, שבהם יש אמיתות ונתונים שאינם תוצאה של "הבניה חברתית": אמת היא אמת, שקר הוא שקר, גבר הוא גבר, אישה היא אישה. לעדי עד.
הקונספציה הלא מציאותית שהזינה את התנהלות הצבא שלנו בשנים האחרונות לא כללה רק את התפיסה שחמאס מורתע. היא כללה כמרכיב לא פחות משמעותי גם את ההשקפה שהמטרה העליונה של הצבא היא לא לנצח אלא לממש את ערכי הפרוגרס, ובראשם את השוויון המגדרי. עתה, אל מול מציאות של שבויים ושבויות, השוויון המגדרי כערך עליון נחשף כבדיה.
אשר על כן, אחרי שכל הסיוט הזה ייגמר, תידרש החברה הישראלית לחשב מסלול מחדש. הפמיניסטיות העומדות בראש מחלקות המגדר – שנוסדו על ברכי התיאוריה של הכוהנת הגדולה ג'ודית באטלר, המצדדת היום בחמאס ובחיזבאללה במאבקם הצודק נגד מדינת ישראל (!) – תצטרכנה לשאול את עצמן מה הייתה תרומתן לחזון השווא של מציאות מדומיינת שביקשו לשווק לנו.
גם מי שקידם בווליום תקשורתי מחריש אוזניים את הלהט"ביזציה של החברה הישראלית, באמצעות דמיונות שווא של עולם חדש ומופלא שבו גברים הופכים לנשים ולהפך, יצטרך לשאול את עצמו שאלות נוקבות. תרמית תעשיית "שינויי המין" המדומיינים, המקנים למי שעובר אותם זכאות לקצבת נכות (!) תיחשף כמה שהיא - תרמית. כל הנרטיב המזויף, ראיית המציאות כלא־מציאות והעלאת דמיונות שווא לדרגה של מציאות שכל ערעור עליה ייענש בחרם מוסדי, צריכים להיפסק. נתחזק כחברה יהודית. לא נשיר את 'שיר לשלום' התלוש מכל מציאות בכיכר העיר, אלא נלחש תפילה יהודית עתיקת יומין בכל אתר ואתר.
ננפץ גם את האידיאלים המזויפים והלא יהודיים של עמוס עוז וחבריו, שהחלו לחלחל לחברה הישראלית כולה. החל מספרו הבכייני "שיח לוחמים" ועד לספריו הדיכאוניים האחרונים – שאינם שונים במאום מהאידיאלים ההדוניסטיים של דן בן אמוץ שטינף דור שלם עם חזון שווא של חופש מיני גס ומכוער. כל הבלון התרבותי הניאו־ישראלי הזה יתנפץ. בשבע אחרי המלחמה יתחיל בעזרת ה' תהליך של ריפוי, בהובלת הצעירים, דור הטיק־טוק, לובשי הציציות ומפרישי החלה, שבניגוד למה שחשבנו עליהם גילו תעצומות של דור נפלא – דור הגאולה.