בקול רעש גדול ומעל כל במה אפשרית עולה הדרישה שלא לחגוג את הפסח, או לפחות שלא לשמוח בו. זה, כמובן, אחרי שהדרישות והאיומים שלא לחגוג את פורים בפרהסיא כמעט וניצחו (מזל שיש ילדים שצריך לאפשר להם לחגוג) וההתנפלות המאורגנת על חגיגות יום העצמאות כבר בדרך לקו הנצחון.
אותה יד נעלמה שדורשת מאתנו להיכנע כניעה טוטאלית לאויבינו בהיבט הבטחוני, היא זו שדורשת מאתנו להיות אך ורק בטראומה ואבל לאומי, ובשום פנים ואופן לא בזקיפות קומה לאומית. אסור לתת לדרישה הזו לנצח, ונראה לי שפסח, עם עוצמותיו המיוחדות, לא יאפשר לה לנצח.
עם ישראל חגג את פסח גם כשסנחריב הטיל מצור על ירושלים, מצור אמיתי, שבדרך הטבע אמור היה להוביל לכיבוש, חורבן, וגלות, בדיוק כפי שקרה לסדרה של ממלכות כולל ממלכת ישראל הצפונית ליהודה (עשרת השבטים) רק זמן קצר קודם לכן.
רגע לפני החורבן הכל-כך-ודאי – חגג עם ישראל את הפסח. עם ישראל חגג את הפסח תחת הכיבוש הרומי האכזרי, לאחר חורבן הבית: ההגדה שלנו כמעט-נפתחת בסיפור על רבי עקיבא וחבריו שחגגו את הפסח במסתור, מפחד הרומאים. עם ישראל חגג את הפסח לאורך אלפיים שנות גלות, תחת השפלות ורדיפות ופרעות, בחדרי מסתור מפחד האינקויזיציה, בגיטאות ובמחנות ההשמדה, במצבים קשים ואיומים, כששום גאולה לא נראית באופק – חגגנו!
אמרנו "השתא עבדי" כשבכלל לא בטוח ש"לשנה הבאה בני חורין" – וחגגנו! שרנו "השתא הכא" בגלות הדוויה, כש"לשנה הבאה בארעא דישראל" נראה כל כך לא ריאלי – וחגגנו! דורות על דורות של בני עמנו חגגו את הפסח במצבים הכי קשים, כשהם פותחים את ליל הסדר בתקוה להיות בני חורין בארץ ישראל, ומסיימים אותו בשירה נלהבת של "לשנה הבאה בירושלים", והם לא תמימים: הם יודעים שהסיכוי שהשיר הזה יתממש עוד בחייהם אינו גדול, ועם זאת הם יודעים שיום יבוא והגאולה תגיע, והם שמחים כבר עכשיו על מה שיקרה אז, בעצם: על מה שאנחנו זוכים לו עכשיו. אז הם חגגו, ואנחנו לא נחגוג?
חגגנו את פסח כחג החירות גם במצבים הכי לא חירותיים שאפשר לדמיין, ולא מתוך התעלמות ממצבנו העגום, אלא מתוך אמונה ומודעות גבוהה לחובתנו וליכולתנו להישאר בני חורין גם במצבים של שעבוד, ולהעביר את ערך החירות מדור לדור דווקא באמצעות החוויה של החג הזה. שרנו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" בימים בהם ידענו היטב על בשרנו, שאין לנו שום כח צבאי משלנו, ושרק "הקב"ה מצילנו מידם", וגם זה לא תמיד. שרנו "דיינו" בימים בהם יכולנו רק לחלום על "ושיקע צרינו בתוכו" ועל "הכניסנו לארץ ישראל", ושמחנו על גאולת מצרים בתוככי עומק שעבוד-גלויות בו היינו שקועים, מתוך אמונה גדולה שגם גאולת העתיד בוא תבוא, אבל מי יודע מתי? אז עכשיו, בארץ שלנו, במדינה שזכינו להקים, כשהצבא שלנו מכה באויבינו ועושה בהם שפטים – לא נשמח ולא נחגוג?
לחגוג את פסח אין משמעותו להתעלם מצרותינו, מדאגותינו ומכאבינו: יש לנו אחים ואחיות שחטופים בעזה, לבנו יוצא אליהם, תפילותינו הדומעות מוקדשות להם, ומאות אלפים מבנינו מסרו ומוסרים את נפשם על מנת להשיבם הביתה. יש לנו מאות אלפי אחים ואחיות שנעקרו מבתיהם, והם בבחינת גולים בארצם, עם כל הקשיים הנגזרים ממצב בלתי-אפשרי זה.
יש לנו משפחות אבלות וכואבות, ופצועים הנאבקים על חייהם או על שיקומם. אויבינו קמים עלינו לכלותנו מכל כיוון אפשרי ובכל דרך אפשרית, והעובדה שאנחנו כבשה בין שבעים זאבים שבה להכות בתודעתנו אחרי שנים של הכחשה. אבל שאלת-חיינו היא האם אנחנו מאפשרים לצרותינו להכניע את הרוח שלנו, זו שעמדה לעמנו לאורך כל שנות קיומו, גם במצבים הרבה יותר קשים מאלה שלנו. האם אנחנו נגררים לדכאון-לאומי, שהוא-הוא הנצחון המובהק של אויבינו עלינו, או מרימים את ראשנו, זוקפים את קומתנו הלאומית, נוהגים כבני חורין באמת, וחוגגים כמו כל הדורות שקדמו לנו, ומכוחם של כל הדורות הללו, שראו בנו, בדור שיבת-ציון, את משאת-הנפש עליה התפללו ואליה ערגו?
הדרישה שלא לחגוג אינה דרישה תמימה, מטרתה לצבוע את כל מציאות חיינו כאן בשחור. ולא שאין שחור, יש, וכולנו רואים וחווים אותו. אבל יש גם הרבה מאד כחול-לבן, חזק ומחזק ומתחזק, מחבר ומחבק, נלחם ומצליח, מרים את הרוח, שופך חמתו על אלה שקמו עלינו, ומשיב לאויבינו שבעתיים אל חיקם, משמיד ורודף אותם. אנחנו נפגשים עם הכחול-לבן הזה במילותיהם מלאות-ההוד של בני המשפחות השכולות, שמרימות את רוח העם בכל לוויה מחדש, בביטויי הגבורה של חיילים ומפקדים שנלחמים מתוך תחושת שותפות למלחמה בעלת חשיבות היסטורית, בדבריהם של הפצועים שגם כשהם קטועי-גפיים הם מתגלים כמי שעומדים בגובה רב, גובה של אהבת העם והארץ והכרת-ערך התרומה שזכו לתרום. וכמובן בסיפוריהם של המתנדבים הרבים ורוח ההתנדבות הנפלאה שהופיעה במלוא עוזה דוקא מתוך הקשיים והאתגרים. יש במלחמה הזו כל כך הרבה שיח מרומם ומחזק, צריך רק לתת לו יותר מקום, לשיח הגבוה והמגביה הזה.
על השפעתו העצומה של טיב השיח אנחנו לומדים בפרשתנו, פרשת מצורע: "ולקח למיטהר שתי-ציפורים חיות טהורות" – על המילים האלה בפרשתנו ומר רש"י: "פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים". איזו חשיבות עצומה, לטוב, וחלילה לרע, יכולה להיות ל"פטפוטי דברים", לשיח. עד כמה יכולים פטפוטי דברים להשפיע ולשנות מציאות. זה עניינו של המצורע, וזה בדיוק עניינו של הפסח – פה-סח. שיח של חירות, של הודיה, של אמונה, של תודעה לאומית חיובית גם במצבים הכי קשים. כך נהגו דורות של יהודים. כך ננהג גם אנחנו. אסור לנו לתת לכוחות השחור להשתלט על השיח ועל הרוח, ואין דוגמא טובה מפסח – החג שבאמצעותו נשאנו, בשירה ובשמחה, את לפיד החירות ואת ציפיית הגאולה גם לאורך דורות של שעבוד ואימה - כדי להבהיר עד כמה זה נכון.
אז אנחנו נחגוג את פסח וגם נשמח בו. אפשר וכדאי להשאיר כסא ריק עבור החטופים ליד שלחן הסדר, כפי שנהגנו בימים בהם מיליונים מבני עמנו היו שבויים מאחורי מסך הברזל הסובייטי. אני מתכוונת להשאיר כסא ריק כזה עבור בר קופרשטיין, גיבור ישראל השבוי בידי אויבינו, שבשבת הקרובה ימלאו לו עשרים ושניים אביבים.
הכיסא הריק הזה יזכיר לנו לאורך כל הסדר את חסרונו של בר, את חסרונם של כל החטופים, ובכלל את השבר הגדול שפקד אותנו. אבל ליד הכסא הריק הזה אנחנו נחגוג, ונשיר, ונשמח, ואפילו נרקוד, ונודה לקב"ה על גאולתנו ועל פדות נפשנו, בדור הזה ובכל דור ודור.