אתמול בלילה בקור של חברון, בבית העלמין העתיק, הובאה שושנה סטרוק למנוחות. זו הייתה הלוויה קטנה, מעט בני משפחה וחברים.
לא היתה בה תקשורת, לא נאומים של פוליטיקאים, היה בה הרבה כאב ושקט. היו בה המון דמעות. עלו אחים ואחיות וסיפרו על האחות הגדולה שכל כך אהבו, על השירים בליל הסדר, על המשחקים בבית, על התסרוקות בשיער.
על הכאב הקשה מנשוא, של אחות שהתמודדה עם מחלה קשה בנפש, על הרצון לסייע ולחבק, על ימים של ריחוק וכאב קשה מנשוא, על אהבה.
ועלתה אמא שלה, אורית, שסיפרה ששושנה שיתפה אותה בשירים שכתבה, על ימים של גאות ושפל, על חיוך ואושר, על קוצים פראים שסובבים. והיא רק אמרה לבת שלה - כמה היא גאה בה, שהיא הצליחה לקום כל יום מחדש, למרות שידעה שהנפילה תבוא, וכמה היא גיבורה ומדהימה וכמה היא אוהבת אותה ומתגעגעת.
אתמול בלילה, בבית העלמין בחברון, קיבלתי שיעור גדול, ממשפחה אצילית - מהי חמלה, מהי רגישות ומהי אהבה. כמה דמעות של אמא שקוברת את בתה אלו דמעות שחודרות כל לב.
קולות האטימות והשנאה, הרשעות והאיבה שהסתובבו פה ביום האחרון, לא נכנסו אתמול לבית הקברות. הם היו כמו עלה שנידף ברוח.
ורק התפללתי בשקט שאנחנו, עם ישראל כולו מימין ומשמאל, נדע לספוג מעט מאותה רוח של אהבת חינם של חמלה והכלה שהייתה אתמול בחברון ונקיא מתוכנו את שנאת החינם.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית