בליל התקדש חג מתנהל שיח ציבורי ער אודות השמחה בחג הפסח השתא, לרגל המצב.
אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד נפל בט' ניסן תשנ"ה כמה ימים לפני פסח. למעשה לא השלמנו את השבעה, החג קטע את השבעה. קמנו מהשבעה, בערב החג, אחרי חצות, היישר לליל הסדר.
אבי משה שיחי' ניצול אושוויץ, הוא מדור מקימי צה"ל, ומקימי מע' החינוך הדתי, כאב מאד את נפילתו של בן הזקונים שלו (מהילדים של חורף שנת 73). מוכשר, בן ישיבה עילוי, נעים הליכות ולוחם מצטיין. כמו בכל השנים אבא היה חוזר ומזכיר שעם ישראל עבר הרבה תלאות בהיסטוריה שלו. הגויים לא בחלו בכל דרך כדי לנסות להשמיד אותו. ומכולם הוא שרד. זה לא במעט בגלל היכולת שלו להצליח לשמוח ולגייס תעצומות ותקוה גם בעת צער ומשבר. אבא סיפר כיצד במחנות ההשמדה ניסו לקיים את החגים עד כמה שיכלו, למרות המצב הקשה. השמחה הזו נתנה להם תקוה וכנראה היא זו שנתנה להם את הכח לשרוד את התופת והמוות.
היה ברור שאנחנו נשמח בליל הסדר, עד כמה שאפשר, למרות האסון שעברנו. גם בגלל שבליל הסדר אנו מזכירים את העבר המפואר שלנו שהביא אותנו עד הלום. וגם מפני שאנו עם של תקוה ואמונה בעתיד, בגאולה ובתיקון העולם. היה ברור שהשמחה לא תמעיט מהצער והצער לא ימנע את השמחה.
הרגשנו שאם תושבת לנו השמחה לגמרי זה יהיה ניצחון לאויבים שלנו, ניצחון כפול. הראשון - כשהצליחו לפגוע במאיר הי"ד וחבריו, וגדעו חיים של מי שכל עתידו בפניו, האישי והלאומי. והשני – באמצעות הפגיעה אויבנו הם רוצים לנצח לנו את הרוח להשבית לנו את החיים ולגרום לנו לשקוע בייאוש ומרה שחורה, שתיקח מאתנו את התקוה וכוחות החיים ע"י שישביתו לנו את שמחת החג (עד כמה שניתן במצב שכזה). ולכן אם נצליח בכל זאת לשמוח, זה יהיה הניצחון שלנו על אויבנו!
היינו בטוחים שאם היינו שואלים את מאיר הי"ד, מה הוא היה רוצה, אין ספק שהוא היה מצווה עלינו להמשיך את מהלך החיים להמשיך לפתח ליצור להתפתח ולשמוח. ובמיוחד בחג הפסח, חג החרות והגאולה העתידית. לימים גילינו מכתב שכתב כאשר היה בן 16 בערב יום הזיכרון ובו הזכיר: "...זוהי דרכה של היהדות: "ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" כן, אבסורד זה מלוונו לכל הדורות. וכו'. מחר נתאסף כולנו עם מגש הכסף, עם ההורים השכולים ונזכור תמיד גאולת עם ישראל היא גאולה מתוך דם כפי שהיה ביציאת מצרים "אם כל הגאולות" וכפי שקורה בגאולה האחרונה "בדמייך חיי"."
התורה ניתבה את היחס בין מצוות השמחה בחג לבין אבילות. המשנה (מועד קטן ג ה) אומרת: "הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמוֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שַׁבָּת עוֹלָה, וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת; רְגָלִים מַפְסִיקִין, וְאֵינָן עוֹלִין". כלומר החג מפסיק את האבילות של השבעה. בחג יש מצווה להיות שמחים! ולכן לא ניתן לקיים בו את האבל כלל. הראשונים נחלקו בשאלה זהו הדין גם לאבילות שבצנעא, או רק לגבי אבילות שבפרהסיה? מדברי הרמב"ם (אבל פ' י') משמע שאין אבילות במועד כלל, גם בצנעא! ומכאן שמצוות השמחה שבחג מבטלת כל ביטוי של אבילות שבעה. זאת בניגוד לשבת, שבה אבילות בצנעא נוהג, משום שאין בה מצוַת שמחה אלא כבוד ועונג בלבד. אולם שאר הראשונים חולקים על הרמב"ם והם פוסקים שאבילות שבצנעא נוהגת במועד כמו בשבת. וכך גם נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שצ"ט).
אולם הרב סולוביצ'יק (בשיעורים לזכר אבא מרי) מבאר שלדעה זו אין מדובר על צער של אבילות אלא על פעולות של מנהגי אבילות שנעשים בצנעא. מכאן שלדעת כולם עניינו של החג הוא להביא את האדם לשמחה! גם אם האדם אבל! וגם אם הרגש של האבילות מקשה לשמוח, עליו להשתדל. חובה זו לא נועדה כדי לאכוף עליו את השמחה! אלא כדי לחזק את רוחו ולהעצים אותו כמו כל אדם אחר. דברים אלה נאמרו על מי שהוא אבל על קרוב מדרגה ראשונה, ותוך כדי הימים הקשים הקרובים של השבעה. ומכאן נלמד קל וחומר על מי שאינו מתאבל על קרוב מדרגה ראשונה ולא תוך כדי השבעה. אמנם מי שבן משפחתו חטוף ביד המפלצות במנהרות כבר יותר מחצי שנה אין ספק שדאגתו יוצאת אליו והיא מקשה עליו בכל שעה משעות היממה, והיא מתחדדת בהעדרו סביב שולחן הסדר בהתכנסות המשפחה, הדבר קשה מנשוא. אולם יש לזכור שליל הסדר הוא לילה של העצמת כוחות הנפש האמונה והתקוה, כמו בכל הדורות. ומכוחו נקבל משנה כח להמשיך לפעול למען החזרת החטופים לביתם. זוהי חובתנו הציבורית והאישית.
כמי ששיכל מהטובים שבחבריו במלחמה האחרונה, ורבים מחבריו הקרובים את בניהם, ולאחר תקופה ארוכה של השתתפות במלחמה של כל הבנים והתלמידים, ופציעה של בננו יקירנו, אין ספק שהמעבר למצוות שמחת החג השנה הוא אתגר רוחני ונפשי.
אבל אני סמוך ובטוח שכולנו נגייס את הכוחות ותעצומות הנפש, נרים את הראש ונמשיך. נכין את הסדר כהלכתו, נכין כסא מיותם לחטופים, ולכל מי שנלקח מאתנו בשנה האחרונה. אולי זה יותר בגלל מה שקרה ולא למרות מה שקרה. אין ספק ששמחת החג תחזק את כולנו.
תחזק את האמונה, תעצים את התקווה, תנחם את הנפש הדאובה, ותיתן כוחות להמשיך לפעול למען הניצחון המלא והחזרת החטופים לבתיהם.