אבי מורי "חגג" חמישה סדרי פסח רצופים בחייו כחייל בצבא הסובייטי, במהלך מלחמת העולם השנייה. באותן שנים "חגגה" אמי מורתי את חגי הפסח שלה במחנות עבודה וריכוז גרמניים והשתחררה בברגן-בלזן סמוך אחרי פסח תש"ה.
בדרכו לארץ נתפס אבי על ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר בקפריסין, ואילו אמי שהתה עוד כשנתיים במחנות העקורים בגרמניה. הם איבדו את הוריהם, אחים ואחיות וקרובי משפחה רבים נוספים שם. אחרי קום המדינה הכירו ונישאו כאן בארץ והקימו את ביתם בתל-אביב.
שני הורי לא יכלו לקיים פסח כהלכתו בשנים הנוראות ההן, אבל הם לא העלו על דעתם שלא צריך לקיים פסח בגלל מה שעובר עליהם, אף שהם היו, כל אחד במקומו, משועבדים לשני המשטרים המשעבדים והרצחניים ביותר שהיו אי פעם בעולם. על אחת כמה וכמה, כשהגיעו לארץ, הקימו בה את ביתם ויכלו לספר ביציאת מצרים מתוך חווית הגאולה האישית של כל אחד מהם. ליל הסדר בביתנו היה ליל שבח והודיה על הצלתו של עם ישראל מידי משעבדיו, מימי מצרים ועד תקומת מדינת ישראל בימינו.
בסדר בבית הורי לא הזכירו את ימי השעבוד האישיים שלהם, אבל בביתי, נהגנו לבקש מסבתא, היא אמי, לספר בזמן הסעודה בליל הסדר מעט מקורותיה, כדי שהנכדים ישמעו את ה"מתחיל בגנות" באופן חי ומקורי. הדברים נשמעו אותנטיים מפיה במידה כזאת, שהילדים הקטנים לא ידעו להבחין האם סבתא עצמה יצאה ממצרים אם לאו. מי שגדל בבית כזה לא יכול להעלות על דעתו את האפשרות לפגום ולו במשהו את חגיגיותו של ליל הסדר השנה. ליל הסדר הוא ליל החינוך.
אנו ממוקדים בהקשבה לשאלות הבנים ובתשובות ההולמות לכל אחד ואחד. המסר מועבר לא רק בדיבור, אלא גם במאכלים ובמעשים סמליים. שותים יין דרך הסבה כבני חורין, אוכלים מצה ומרור, גם כשהם כרוכים זה בזה, מצת החרות ומרור השעבוד. על אלו נוספים המעשים הסמליים כדוגמת טיבול הכרפס, הטפת היין מן הכוסות, החבאת האפיקומן ועוד כהנה וכהנה, סמלים ומנהגים האמורים לעורר ולהמחיש את המסרים לכל אחד מן המסובים לפי ערכו והשגתו, למגדולם ועד קטנם. ליל הסדר הוא חוויה חושית, רגשית ותבונית, שנועדה להעביר מדור לדור מסורת של ערכים. מהי אותה מסורת? בתמצית, זהו מסר פשוט מאד: גאולת מצרים היא סמל לכל הדורות.
בכל דור ודור יש שעבוד וייסורים וסבל, קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. אנו יוצאים מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה ועל כך אנו מודים ומשבחים. התובנה הזאת, הנמסרת באדיקות מדור לדור בכל תפוצות ישראל, היא שעמדה לאבותינו ולנו, לעבור את כל מה שעברנו, ולהמשיך לצפות ולפעול לגאולה שלמה. המהלך החינוכי של ליל הסדר ממוקד במסר המסוים הזה, ומתעלם במכוון מדברים אחרים. כך לדוגמה לא מוזכר בו משה רבנו שהוביל את מהלך הגאולה ממצרים, מכיוון שהמיקוד בערב הזה הוא בישועת ה' ולא באישים שהיו שותפים לחולל אותה.
כמו כן, לא מזכירים בלילה הזה את חטאיהם של ישראל, למרות שבהקשרים אחרים אנו יודעים היטב לתלות את צרותינו וגלויותינו בחטאינו. לעומת זאת, משתדלים להרבות בתיאור הניסים והנפלאות, כגון מדרש התנאים המכפיל את כמות המכות שלקו המצרים על הים עד מאתיים וחמישים, או הפיוט "אז רוב נסים הפלאת בלילה" שעורך רשימה ארוכה של ניסים וישועות שהתרחשו בחצי הלילה, במהלך הדורות. המשימה החינוכית הזאת מוטלת השנה על שכמנו: למקד את המבט בהודיה ובנסים. יש זמנים אחרים שבהם אנו עוסקים בחשבון הנפש, בפירוט הכישלונות ובחיפוש אשמים, בתחקירים, בתכנונים ותחזיות לעתיד, אבל לא בלילה הזה. הלילה הזה כולנו בני חורין.
אנו מצווים לעשות זאת בבתינו, בסדר הפסח שאנו מסובים בו, וגם להציע את הגישה הזאת ולהסבירה לכל מי שמוכן ומסוגל לשמוע. יש מי שהדבר קשה לו מאד, מאד, וגם בס"ד, מוצאי שבת הגדול תשפ"ד את זה צריך להבין. יש משפחות שכולות, יש פצועים, בגוף ובנפש, יש משפחות של שבויים. (מי יודע, אולי ביום מן הימים נשמע מפיהם על סדרי הפסח שהם עשו במקומות שביים, אם חלילה לא ישתחררו לפני הפסח הזה). ויש גם מי שלא קרה לו אישית דבר אבל לבו נחמץ משמיעת וראיית המתרחש לאורך כל התקופה הזאת. אי אפשר להכריח אדם להתנהל בליל הסדר באופן שאינו מתיישב על ליבו, אבל צריך להשתדל ליישב את ליבו של מי שיכול לשאת זאת, גם אם הדבר קשה לו.
התובנה העיקרית שאיתה יש לגשת לליל הסדר היא שהוא אינו שיקוף של מציאות או של רגשותינו כלפי המציאות, לטוב ולמוטב. ליל הסדר הוא מהלך חינוכי המכוון את מחשבותינו ורגשותינו להיבט מסוים של המציאות, כפי שמכוונים זרקור להאיר פלח של הבימה בתיאטרון, שאליו אנו אמורים להפנות את מבטנו ברגע מסוים. ודאי שיש לזכור את הרעה שפקדה אותנו השנה ולהזכירה. הרי בכל ליל סדר אנו אומרים "השתא עבדי", על אחת כמה וכמה השנה.
השנה, לא נסתפק באמירת "לשנה הבאה בני חורין", שנה הבאה רחוקה מדי. אנו מתפללים שהקב"ה יגאל אותם ואותנו תיכף ומייד. אם לא יקרה הדבר עד ליל הסדר חלילה, נתפלל שיצאו כולם מעבדות לחרות בחצי הלילה, ולכל המאוחר עד "עצם היום" של ט"ו בניסן תשפ"ד. ובכל זאת, המיקוד בליל הסדר הוא על ההודיה והשבח, על ההצלה והניסים. מעבר לניסי העבר, יש הרבה על מה להודות גם בשנה הקשה והמרה הזאת. ההישגים הצבאיים, הגבורה האזרחית, התמיכה הבינלאומית והסולידריות הכלל-יהודית.
כנגד כל סיפור נורא של הרג ורצח, התעללות ושבי ומשחית, יש אינספור סיפורים של הצלה וישועה. על כל אלה נוסף נס ההצלה בחצי הלילה במוצאי השבת שעברה, ממתקפת הטילים וכלי הטיס האיראניים, נס המזמין הוספת בית חדש לפיוט "רוב נסים הפלאת בלילה". אפשר וצריך להתחיל בגנות, במובן של להזכיר מאיפה התחלנו בשמחת תורה ואיך התקדמנו משם. ובהמשך גם לחשוב קדימה, על התקווה להשלמת הגאולה במהרה בימינו, אבל המוקד הוא ההודיה על ההצלה והגאולה. יהי רצון שנזכה לראות את הקב"ה מופיע בהדר גאונו, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח, ומראה את גבורותיו וחסדיו עמנו, לעיני העולם כולו, בקרוב בימינו ממש.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג