השבוע אמרה לי אימא של חטוף שיש לה רעיונות משלה איך לשחרר את בנה, אבל היא מתביישת לפרסם אותם.
השיח כל כך חד צדדי, היא אמרה, כל כך לא מכיל ולא מורכב, שאין לה כוח שיתייגו אותה כקיצונית, יבוזו לה, ישתיקו אותה. אז היא שותקת מראש.
אנחנו בימי ספירת העומר. נהוג לא להתחתן ולא להתגלח, ויש עוד מנהגי אבלות בתקופה הזו. הכול בגלל ש-24 אלף מתלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלה, "בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה", כך מסביר התלמוד.
הם היו חכמים, אבל לא ידעו לכבד את הזולת. הם היו מבריקים, אבל לא יכלו להתנהל זה לצד זה בכבוד.
זה המבחן של ספירת העומר, ובפרט ספירת העומר השנה. לדעת לכבד. נדמה לי שזו כבר לא קלישאה, ממש שאלה של פיקוח נפש. אולי במקום הסיסמה "ביחד ננצח", שעלולה ליצור אחדות שהיא גם אחידות, אחדות שכולה קונפורמיות מסוכנת, צריך להציע את הסיסמה: בחוכמה ננצח. מתוך וויכוח בריא ננצח. מתוך דיון אינטילגנטי נוקב אבל מכובד ננצח.
מה קרה לראש היהודי, לעם שנחשב חכם ונבון? הרי תרבות בית המדרש היהודית מלאה בוויכוחים סוערים אבל ענייניים, לשם שמיים. פולמוסים שמטרתם לחתור קדימה. אז איך יכול להיות שאחרי ה-7.10 אנחנו מעזים להשתיק דעות אחרות? להיפך. אחרי שמחת תורה עלינו לחפש כל הזמן, ממש בכוח, דעות אחרות. אין יותר "קיצוני". ראינו לאן הביא אותנו ה"מתון", הקונצנזוס. הקבינט, המטכ"ל, התקשורת, המיינסטרים, כל השיח הציבורי המקובל כשל בבוקר שמחת תורה. אז עכשיו בואו נאתגר אותו. בואו נחפש תמיד את התצפיתניות. את מי שאומר משהו לכאורה שולי, צדדי, שלא מקשיבים לו מספיק.
היינו מצפים שדיוני הקבינט על עסקת החטופים יתנהלו בפתיחות מירבית, עם כמה שיותר דעות סביב השולחן. לא בהודעות לעיתונות זה נגד זה, כאילו יש דעה לא לגיטימית.
סינוואר בוודאי מאושר לראות את היהודים רבים ולא מצליחים בכלל לנהל דיון רציונלי, לא פופוליסטי, דיון שמבוסס לא רק על עובדות אלא גם על רגש, דיון שקודם כל, ברמה הכי בסיסית – מותר להגיד בו את דעתך.
ראיתי אתמול על המסך ביטחוניסט בכיר במיל', מפרשן בנחרצות, פוסל כל דעה אחרת בלי לנמק. הסתכלתי בגוגל. בחודש ספטמבר הוא התראיין ואמר "חמאס מורתע, הסכנה האמיתית לביטחון המדינה היא סמוטריץ'". באוקטובר התברר מה שווה המומחיות שלו מספטמבר, אבל הוא, לא מורתע, עוד יושב מאופר באולפנים, כמו עוד כל כך הרבה פוליטיקאים וביטחוניסטים ומומחים לשעבר.
לצד השלעברניקים צריך להביא לשעתידניקים. אולי ארים שוב טלפון לאמא הזו ואשכנע אותה לדבר.