בפגישה המפורסמת של דוד בן-גוריון עם החזון-איש, שאל ראש הממשלה את החזון־איש: כיצד נוכל להמשיך לחיות כעם אחד למרות חילוקי הדעות?
על כך השיב לו החזו"א בדברי הגמרא בסנהדרין (לב ב): "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, עם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה". [אגב במקור לא מופיעה "עגלה" אלא "ספינה"] העמדת "מלחמת התרבות" העכשווית על הטיעון הזה, של עגלה ריקה ומלאה, אין בו לשכנע את הצד החושב שלא זו בלבד שעגלתו אינה ריקה, אלא לדעתו אדרבא היא מלאה, והוא מונה לך יצירות ספרותיות ומפעלי אומנות ותרבות, ערכים הומניים ודמוקרטים אידיאולוגיה חברתית ופוליטית וכדומה, ולך תשכנע אותם שכל עולמם אינו ולא כלום.
אבל הטיעון הזה אינו מספק אפילו רבים שלומי אמוני ישראל שהם יאמרו על הדמוי של החזו"א את שאמרו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם: "רבינו, לזה דחייתו בקנה, לנו מה אתה אומר?" שהרי חז"ל עצמם אומרים לנו: "חכמה בגויים תאמין" (איכ"ר ב), ועל הכתוב: "יפת אלקים ליפת" דרשו (מגילה ט ב): "יפיפותו של יפת באהלי שם", והנביא יחזקאל קובל על ישראל: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" ובפעם אחרת הוא אומר: "עשיתם", ופירשו חז"ל (סנהדרין לט ב) את הסתירה שבדבריו: "כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם". וכן אמרו (ברכות נח א): הרואה חכם מחכמי העולם מברך "שנתן מחוכמתו לבריותיו", ועוד כהנה וכהנה מאמרים שלא רק שמכירים שמחוץ לגבול ישראל קיימים חכמה ותכנים, אלא אף הם משבחים אותם (עיין שבת לג ב בוויכוח שבין רבי יהודה ורשב"י).
ואכן הראי"ה קוק, ארבעים שנה לפני השיחה הזו, נשאל שאלה דומה והוא השיב תשובה שהיא לכאורה דומה לתשובתו של החזו"א, אך למעשה היא שונה בתכלית שנוי, וכך כתב שם הראי"ה: "ומה שכתבת על דברי בעניין החופשים (החילוניים), אבאר לך: כוונתי היא, שיכולים להסביר להם גם כן, כי מה שנתקיימה האומה עד כה על ידי קיום המצות אנו רואים בעדות של ניסיון, שאי אפשר להכחישו, ואם אפשר שתתקיים היא ורוחה בלא קיום התורה, לפי ידיעתנו הוא דבר נמנע. אבל גם אם ניתן להם טעותם, לא יוכלו לומר שקנו על זה ניסיון ארוך, השוקל כאותו הניסיון הבטוח שלנו, אם כן להכניס בסכנה [את] קיום האומה, החביבה גם להם לפי דברם, הוא רשע וכסל." (אג' פט) והנה הראי"ה אינו נזקק לשאלה עגלתו של מי מלאה ושל מי ריקנית, כי לא זו השאלה, אלא אֵלוּ תכנים ואורחות חיים הם המבטיחים את קיומו של העם היהודי לאורך ימים.
את טיעונו של הראי"ה ניתן להבין עפ"י דברי הגמ' במסכת ברכות (סא ב) על "פפוס בן יהודה שמצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות? השיב לו ר"ע: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים?
אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה - אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך' כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה".
אם נשווה את המשל הזה לוויכוח המתנהל כיום בחברה הישראלית על מלחמת התרבות, יכולים אנו לומר שהדגים (המייצגים את עם ישראל) אינם טוענים כי היבשה שבה חיים השועלים הוא מקום ריק שאין בו חיים, אדרבא במובנים מסוימים עלינו להודות שהחיים שעל היבשה הם תוססים ומלאי פעילות יותר מאשר החיים בנהר, אבל טענתם של הדגים היא כי ביבשה אין עתיד לקיומם של הדגים.
וכזה הוא טיעונו של הראי"ה כלפי הניסיון החילוני לבסס את חיי החברה היהודית שלא על ערכי התורה והמצוות, אין הוא טוען שהספינה החילונית היא ספינה ריקה, אין אנו צריכים להתכחש שיש בחייהם מרכיבים של חיי תרבות, ופעילות לישובו של עולם, אבל בכל אלו בלבד אין תשובה להבטחת עתידו והישרדותו של העם היהודי לאורך ימים.
על כן הוויכוח בין שומרי אמוני ישראל לאחינו פורקי עול תורה ומצוות אינו היכן יש יותר תרבות או חיי יצירה, אלא מה יבטיח את קיומו העתידי של העם היהודי עלי אדמות. בספרו 'מוסר הקודש' (עמ' ב) אין הראי"ה שולל את המוסריות מהחברה החילונית אלא הוא מעמיד אותה בפרופורציה נכונה: "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואעפ"י שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני הסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה.
ועוד מגרעת יש למוסר של חול - וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הציבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה [האדם] מודרך על פי המוסר בא־להי". הראי"ה מכיר שגם בחיים החילוניים יש מוסר, והדבר מוכרח מפני שהאלקים עשה את האדם ישר, ויש באדם רגישות מוסרית הנובעת מישרותה הטבעית של הנפש, אלא שהמוסר הזה אינו יציב ואינו יכול להדריך את ההמונים.