דווקא בעיצומם של הימים המקודשים של גאולת דורנו, בין יום השואה ובין יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, דווקא בימים בהם כל כך ניכר, מורגש ונוכח הפער בין חוסר-האונים המוחלט של עם נרדף ומושמד-בהמוניו בלא-מדינה ובלא-צבא, לבין עם הנאבק על חייו בארצו ובכוחו.
דווקא בתוככי הימים האלה הגענו (שוב) אל הצומת המביך, המתסכל, המלחיץ, בו מי שאמור להיות גדול ידידינו בעולם – אומר בפה מלא, בכוונת-מכוון, שהוא לא יעמוד לצדנו נגד הקמים עלינו לכלותנו. שלושה מבחנים הציבו דבריו המטלטלים של נשיא ארה"ב: שניים מהם - לנו, השלישי - לידידינו שמעבר לים.
את המבחן הראשון, מבחן העצמאות המיידית – נראה שצלחנו הצהרתית. עם הישמע האיום-המרומז, הדורש מאתנו להתקפל ולהוביל את צה"ל לתבוסה במקום לניצחון – ניתנה תשובה מילולית איתנה מפי כל הגורמים, המדיניים והצבאיים כאחד, המבהירה במילים: "נפעל ברפיח, גם במחיר עימות חזיתי מול ארה"ב", לא נפקיר את ביטחוננו, לא נוותר על השגת היעדים הקריטיים של מלחמת האין-ברירה הזו, ולא נפעיל את צה"ל כצבא-מריונטות של מדינת-חסות נטולת עצמאות. אבל כמובן במילים אין די.
נצטרך לעקוב ולוודא שאכן המעשים אינם פחותים מהדיבורים, שההבנה הרחבה שאין שום אפשרות להיכנע לתכתיב המסוכן והמשפיל הזה, לא בהיבט הבטחוני, ולא בהיבט של עצמאות וריבונות ישראל – אכן מבוצעת בשטח, שאין שום מיסמוס של מטרות המלחמה ההכרחית הזו. אנחנו מצדנו הבהרנו לשותפינו בממשלה, שהפניית עורף למטרות בשמן שלחנו מאות אלפי חיילים לקרב – לא תאפשר לנו להמשיך בשותפות הזו, זו תהיה חציית-קו הן בהיבט המוסרי והן בהיבט הבטחוני, ואנו לא נוכל לתת לזה יד. אבל כמובן המבחן הוא מבחנה של ממשלת ישראל ומדינת ישראל כולה. אני מאמינה שאנחנו יכולים לעמוד בו.
המבחן השני הוא מבחן ההתעצמות הביטחונית העצמאית שלנו, מכאן ולאורך זמן: התגייסות לאומית, תקציבית וכלכלית רחבת-היקף להפסקת התלות הביטחונית במדינות אחרות, ידידותיות ככל שתהיינה. התלות הזו היא ללא ספק אחד המחדלים החמורים של השנים האחרונות, היום הכל מבינים עד כמה היא מסכנת אותנו, ועד כמה הפסקתה קריטית לעצמאותנו ולבטחוננו.
אנחנו חייבים לחתור למצב בו המילה "אמברגו" לא תוכל לאיים עוד על ישראל, מצב בו שום נשיא אמריקאי לא יוכל לחבק אותנו חיבוק-דב באמצעות משלוחי נשק, ולהכתיב לנו איזה פעולות צבאיות לבצע או לא, ושום מנהיג ישראלי לא יאלץ להשיב ש"נלחם גם בציפורניים"... כמובן שהתעצמות כזו עלינו לבצע לא כלאחר-יד, אלא תוך תכנון מדויק הצופה נכונה פני עתיד, והקצאת משאבים שתואמים באמת את הצרכים, או כמו שטוען ומתעקש בצדק רב שר האוצר: "התעצמות עתידית אסטרטגית וארוכת טווח – רק אחרי המלצות ועדה ציבורית, סיעור מוחות וחשיבה ביקורתית". אפשר לומר שהתחלנו להיערך למבחן הזה, אבל עלינו לוודא שנעשה זאת נכון.
המבחן השלישי הוא מבחנם של האמריקאים, שרבים מהם הובכו עד מאד מהחלטת הנשיא ומההתבטאויות שליוו אותה. "הירושימה ונגסקי על סטרואידים" – התרעם הסנטור לינדזי גראהם ודרש: "תנו לישראל את מה שהיא זקוקה לו כדי להילחם את המלחמה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד!". סנטור גראהם לא לבד, אישי ציבור רבים בארה"ב מבינים שהוטל כתם מוסרי על המדינה כולה, והם נחושים לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה. ואכן, לאורך כל ההיסטוריה נבחנו אומות העולם בשאלה האם הן עומדות לצדנו כשקמים עלינו לכלותנו, או שמא הן עומדות מנגד.
זכרון-השואה, שעולה בימים אלה גם בזירה הבינלאומית – מציף את ההחלטות החמורות, הרות-האסון והמבישות שהתקבלו לאורך שנות השלטון הנאצי, החל מהפקרת צ'כוסלובקיה, וכלה באי-הפצצת אושוויץ או פסי הרכבת שהובילו לשם.
"לא תעמוד על דם רעך, אני ה'" – מזהירה התורה בפרשתנו, ורש"י מבאר: "לא תעמוד על דם רעך – לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון: טובע בנהר, וחיה או ליסטים באים עליו. אני ה' – נאמן לשלם שכר, ונאמן להיפרע". המסר הזה מטלטל, משום שהוא מטיל אשמה חמורה, שענישה בצדה, גם על מי שבסך הכל "עומד מנגד" ואינו עושה כל שלאל ידו כדי להציל. הרציונל הזה הוא שהדהד בדבריו של הסנאטור גראהם, כשדרש, בתוקף ובהתרגשות, משר ההגנה האמריקאי אוסטין לא לעמוד מנגד כשישראל נלחמת על חייה, והוא מהדהד בימים אלה בליבם של רבים-רבים בארה"ב.
אמריקאים רבים מבינים שהם ניצבים בפני מבחן היסטורי, בו נדרש מהם שלא "לעמוד מנגד" לא רק בנוגע למשלוחי הנשק לישראל, אלא גם בנוגע לאנטישמיות הגואה באוניברסיטאות, וגם להפעלת כל מנופי הלחץ של ארה"ב מול הקמים עלינו במוסדות הבינלאומיים, החל מבית הדין בהאג וכלה בעצרת האו"ם שתחתור היום, היום הזה ממש, לקבל החלטה על שידרוג מעמדה של הרשעות הפלסטינית, כפרס על מעשי הטרור המזוויעים של טבח שמיני עצרת. על כל אלה יכולה להיות לארה"ב השפעה עצומה, אם רק תרצה בכך. ועל כך היא עומדת, בימים אלה, למבחן.
היום, ב' באייר, הוא יום פטירתה של סבתי, המשוררת מלכה נשר ע"ה, שאני קרויה על שמה. שיריה היפהפיים של סבתי, שבהונגריה היתה ידועה ומפורסמת, לא זכו לפרסום כאן בארץ, אמי ז"ל נטלה על עצמה את מלאכת הוצאתם לאור, ואני משתדלת מידי שנה לפרסם, ביום האזכרה שלה, שיר אחד מתוכם. השנה היה זה כמעט מובן מאליו לבחור בשיר "אקסודוס 1947" המתאר את ההתעללות של האימפריה הבריטית באוניית המעפילים אקסודוס, ואת העמידה-מנגד של רוב העולם החופשי של אותם ימים אל מול ההתנכלות לניצולי השואה, שכל חפצם היה להגיע לארץ ישראל. וכך כתבה סבתי בסוף השיר:
"אין עוד כאנגליה לענייני האצילות:
שארית הנמלטים דוללה ביעילות...
עולם שותק, אין מחאה, אין מי ירים שם קול,
מצפון, כבת היענה, טומן ראשו בחול!
...פניך, הוא בריטניה, הטמיני בעפר,
כי אין קלון גדול מנצחונך ה"מפואר"..."
בעוד שהמבחן השלישי הוא אכן מבחנן של אומות העולם, עלינו מוטלת החובה לעמוד במבחן העצמאות הראשון, המיידי, ובמבחן העצמאות השני - מבחן ההתעצמות לאורך זמן. לקראת יום העצמאות אותו נציין השבוע, זוהי חובתנו לעמוד בשני המבחנים הללו, וכך אכן נעשה, בע"ה.