יום העצמאות מתקרב ותופס אותנו ברגשות מעורבים. אנחנו, הציבור הדתי לאומי, רגילים לחגוג את היום הזה בצורה משמעותית - בתפילה ובהודיה, בטיולים ובחניוני צה"ל, וכמובן במנגל המסורתי.
אבל רבים שואלים את עצמם - איך אפשר לחגוג השנה? איך אפשר לשמוח כאשר מאות משפחות איבדו את יקיריהם ונמצאות בעיצומה של שנת האבל? כאשר עשרות מאחינו נמצאים בשבי החמאס?
אז באופן טבעי התוכניות משתנות. יש מציעים להנמיך את הווליום ולוותר על חלק מהטקסים. יש כאלה שמרחיקים לכת עוד יותר ומבקשים לבטל את החגיגות לחלוטין, להתרכז השנה ביום הזיכרון ולהשאיר את יום העצמאות לשנה טובה יותר.
האמנם נדלג השנה על ה' באייר? האם גם בשנה קשה כזאת נוכל עדיין לשמוח בעצמאותנו?
אני חושב למשל על החיים הפרטיים. האם אדם שעבר אסון לא יחגוג יום הולדת באותה שנה? האם המשבר שאותו עבר מבטל את השמחה על עצם זה שהוא נולד? בעיניי, כך נכון גם ברמה הלאומית.
איננו שוכחים לרגע את החוויות הקשות של שמחת תורה. וכי אפשר לשכוח? אבל כל זה לא מונע מאיתנו להסתכל במבט רחב יותר ולהודות על 76 שנות עצמאות, עם כל העליות והירידות שהיו בהן.
יותר מזה, גם אם מתמקדים בשנה הנוכחית העצמאות נוכחת. אמנם אי אפשר להתעלם משמחת תורה, אבל גם אי אפשר להתעלם ממה שקרה מיד אחר כך. מאות האנשים שתפסו את הנשק הצה"לי שהיה להם בבית ונחלצו לעזור לאחיהם, גדודי החיילים שהתארגנו מעכשיו לעכשיו והדפו את כוחות האויב בתוך פחות מ-48 שעות, כל זה לא יכול היה לקרות ללא מדינה ריבונית.
עצם ההרגשה שלנו שמדובר במחדל, עוצמת התדהמה שאחזה בנו לאור מתקפת החמאס ותחושת חוסר האונים שלא חשנו מעולם - הם עצמם העדות לעומק העצמאות שלנו, שכל כך התרגלנו אליה. הרי עד לפני 76 שנים, אירועים מהסוג הזה היו לצערנו דבר שבשגרה. גויים רצחניים יכלו להיכנס לכפר יהודי, לטבוח בתושביו ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. יהודי הכפר היו מתכנסים בתוך עצמם, מלקקים את הפצעים, אבל בחיים לא היו חושבים על מתקפת נגד. ואם אותם גויים גם היו לוקחים כמה יהודים בשבי, הדרך היחידה לשחרר אותם הייתה בתשלום של כופר. לא בפעולה צבאית וגם לא בחילופי שבויים, כי מי העלה בדעתו בכלל שגם לנו יהיו שבויים של האויב.
במילים אחרות, בשנות הגלות אירוע כמו טבח שמחת תורה לא היה מחדל - הוא היה ברירת המחדל.
אבל מעל הכל - השמחה ביום העצמאות אינה תלויה במציאות הקונקרטית של שנה כזאת או אחרת. ביום העצמאות אנו מודים לקדוש ברוך הוא על שהחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, על כך שהקים לתחייה את האומה הישראלית לאחר שהייתה מתה במשך 2000 שנה.
כמו בחגיגת יום הולדת שנה של תינוק, השמחה איננה מסתכמת בייצור המתוק שעומד לפנינו, שיודע רק לאכול ולישון. השמחה נובעת מתוך הבנה שיש כאן נשמה גדולה, כזאת שאולי מוגבלת כרגע ביכולת שלה לצאת אל הפועל, אבל תלך ותופיע ככל שיעברו השנים.
זהו יום העצמאות בשבילי - שמחה על האומה הישראלית שקמה לתחייה, שמחה על הנשמה הלאומית שחזרה להופיע בעולם והולכת ויוצאת אל הפועל משנה לשנה. יש שנים טובות יותר ויש כאלה קשות יותר, אבל אנחנו יודעים ומאמינים שדבר לא ימנע מהנשמה הישראלית לצאת אל הפועל בשלמות. חזרת הנבואה, בניין המקדש, הופעת השכינה בציון - כל אלו טמונים ברגע הקסום של הכרזת המדינה, אי אז בה' באייר תש"ח.
אז נכון, השנה אנחנו כואבים יותר. כנראה שנחגוג פחות בבמות, אבל השמחה הפנימית במקומה עומדת.
נחגוג את יום העצמאות בהכרת הטוב לריבונו של עולם על כל הטוב שכבר נתן לנו ועל כל מה שעתיד לתת. אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.