איך חוגגים את יום העצמאות השנה? האם אפשר בכלל לשמוח?
השאלות האלו נשאלו לפני כל אחד מהחגים האחרונים, איך נציין את חנוכה, ואת פורים ואת פסח. איך נרקוד בחתונות ואיך נקיים בחירות (יום שכשהייתי ילד ציוני ותמים היה מבחינתי מרגש במיוחד).
אבל ביום העצמאות השאלות האלו גדולות יותר ומזמינות עיסוק רב יותר במהות היום. אנחנו שואלים איך לשמוח לא רק כי עצוב מפני שאיבדנו חברים, ויש אזרחים שעקורים מחוץ לביתם, וחטופים שאפילו להצטופף עם המשפחה בחדר עמוס במלון הם לא יכולים. יום העצמאות הזה קשה כי יותר ויותר אנשים מרגישים, מכל מיני סיבות שלא זכינו לעצמאות, או שהמדינה הזו היא לא בהכרח מה שקיווינו לו בתוך תוכנו.
בעיניי, זו התקופה הכי קשה של החברה הישראלית מאז שיצא לי להיות חלק ממנה. ומעל לכל הנושאים הנידונים בשיח הציבורי כרגע, ומעל לכל הפירוד, זו תקופה שמחדדת לנו כמעט לראשונה שאם לא נעבוד קשה על הסיפור המשותף שלנו, בכל החזיתות, לא בטוח שנוכל להמשיך לריב ולהתווכח לגביו עוד כמה שנים. לא בטוח שיהיה על מה.
אני לא שמח על המצב אליו הגענו, ובכל זאת, אני חושב שיש פה הזדמנות גדולה. השיח שהיה לפני ליל הסדר ואמירות כמו: "הטקסט של ההגדה לא מתאים למשבר הנוכחי" או "אנחנו לא בתקופה של גאולה" אולי אתגרו את הציונות הדתית הקלאסית, אבל הן בעיקר הוכיחו שהחברה הישראלית מבינה מה הנושא הכללי של ההגדה ורוצה להתחבר אליו, להרגיש שהוא רלוונטי מבחינתה. העובדה הזו הרבה יותר חשובה בעיניי מהשאלה מה אמרנו בסוף בליל הסדר.
התקופה הזו מזמינה אותנו, ואולי גם מחייבת אותנו, לעסוק בשאלות גדולות. לפתח את השיח הציבורי על העתיד שאנחנו רואים כאן, להאדיר מודלים של חיי רוח נטועים בתוך עולם המעשה. ליצור אחווה, ואהבה מתוך תחושת שותפות עמוקה. לגורל שאנחנו רואים במציאות הנוכחית, ולייעוד שאנחנו רוצים לראות במציאות העתידית.
בעקבות הצמא המבורך שיש בחברה שלנו כרגע, התקופה הזו היא גם כר פורה ליוזמות חדשות, יש ציפייה למישהו שיהדהד את המורכבות, למנהיגות מאחדת שתדבר שפה חדשה.
אני קורא למי שהחברה הישראלית חשובה לו, והסיפור המשותף שלנו חשוב לו, להרים את הכפפה וליזום השנה חיבורים, תוכן ומהות לתוך היום הזה, שמי ייתן וישארו איתנו גם בעתיד. ויזכירו לנו שבלי קשר לשאלה כמה עולה פה קוטג', ואפילו לשאלה כמה חיילים ואזרחים נהרגו השנה בפעולות טרור ומלחמות, יש לנו עם נהדר וחברה נהדרת. שיזכירו לנו בשביל מה נלחמנו ולשם מה אנחנו צריכים להמשיך.
עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל! (נתן אלתרמן)
הכותב הוא תלמיד בישיבת עתניאל