צביקה מור, אביו של איתן שנחטף לרצועת עזה
צביקה מור, אביו של איתן שנחטף לרצועת עזהצילום: ערוץ 7

המילה "העצמה" היא אחת המילים הנפוצות ביותר בשדה החינוך, הפסיכולוגיה, הייעוץ הארגוני וההתפתחות האישית.

מתוך שדות אלו עשתה מילה זו את דרכה לתחומים נוספים כשהפרשנות המקובלת של המילה רחוקה מאד מזו המקורית. בעוד שהפירוש המקובל מתכוון למתן חיזוקים – מילוליים בעיקר – לחניך או לעובד, כוונת המשורר הייתה לכך שבעל הסמכות מייצר מצבים בהם החניך, העובד או הפקוד חווים חוויה של עוצמה ומסוגלות אישית בבחינת "החלש יאמר גיבור אני" (יואל פרק ד פסוק י).

אחת הדרכים לעורר את החניך לתחושת מסוגלות היא באמצעות היזכרות בהצלחות עבר. המהדרין יעשו זאת באמצעות דמיון מודרך – בו ייכנס החניך בדמיונו לאותן חוויות, ויראה שוב את המראות וישמע שנית את הקולות. כיוון שהמוח האנושי אינו מבחין בין דמיון, מציאות וזיכרון כשהם מוצגים במיצג עשיר, התלמיד יחווה את החוויה כאילו היא קורית כאן ועכשיו וכך תועצם בתוכו תחושת המסוגלות.

מדינת ישראל נמצאת במלחמה כבר שבעה חודשים. במיקרו זו מלחמה מול עזה בפעם המי-יודע-כמה. במקרו זו מלחמת ישראל-איראן הראשונה. ובמלחמה כמו במלחמה, כשהאומה עומדת על נפשה, יש רק מטרה אחת לכולנו והיא הניצחון המוחלט והברור על אויבינו!

ניצחון ברור והכנעת האויב - במיוחד אלו הנעשים במהירות ובכוח רב - מחזירים לאומה את הכבוד שנרמס, מרתיעים את האויבים מסביב, מונעים וממתנים לחצים נוספים מצד אומות העולם, משקמים את האמון שנסדק קשות בין העם לצבא ובין העם לנבחריו, מחזקים את האמון של הלוחמים במפקדיהם לאחר שקיבלו פקודות ברורות ונחרצות להכריע את האויב, משאירים את הלוחמים בכוננות ובמוכנות גבוהה להמשיך לזירה נוספת ומחזירים את החטופים במהירות ומתוך כבוד לאומי.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, המלחמה בעזה רחוקה מלהסתיים ואף עברה תקופה ארוכה של דשדוש. התקפת הטילים הגדולה מאיראן שברה במשהו את תחושת השגרה האביבית והזכירה לכולנו שאנו עדיין במלחמה – גדולה משחשבנו.

כמאה אלף ישראלים מפונים עדיין מבתיהם ולא יודעים מתי יוכלו לשוב, משפחות רבות הצטרפו ומצטרפות לצערנו מידי שבוע למעגל השכול, משפחות החטופים מטולטלות בכף הקלע של חוסר הוודאות, המלחמה בלבנון עוד לפנינו ויוקר המחיה מאמיר.

דווקא בימים כאלה של דשדוש ואווירת נכאים, עם ישראל זקוק לשאוב כוחות אדירים ועמוקים, להזכיר לעצמו מאין בא ולאן הולך ולהתחבר מחדש לכל העוגנים הרוחניים, התרבותיים והלאומיים שלו. דווקא עכשיו על כולנו להיזכר בהצלחות העבר שלנו, לראות את כוחנו היום למרות הכל ולהראות לאויבנו שלא מנצחים אותנו כל כך מהר.

כשהמצב קשה, האם אווירת דכדוך וקושי והצבעה על חצי הכוס הריקה תעזורנה לנו לצבור כוחות להמשך הדרך?! האם כדאי וצריך שהאויב שלנו יראה שוויתרנו במשהו על יום העצמאות שלנו?

אנו נכנסים למועדי חודש אייר ושוב נשמעים קולות ונעשים מעשים של צמצום האירועים בצל המלחמה. כשיום העצמאות הוא יום של זיקוקים, פטישים בראש ותרסיסי שלג בכיכרות – אכן יש לצמצם בחריפות את האירועים שאין בכוחם למלא את עם ישראל בכוח לקראת הבאות.

אך בהתבוננות עמוקה, יום העצמאות הוא היום הלאומי הגדול ביותר שלנו. ביום זה ראינו את התקיימות דברי הנביאים שהבטיחו בדבר ה' את חזרתנו לארצנו. זכינו לקיים את מצוות ישיבה ארץ ישראל השקולה כנגד כל התורה, מצווה העושה אותנו לעם.

יום זה מציין את עלייתנו לארצנו לא רק כדי להיקבר בה בלבד ולהינצל מגלגול מחילות אלא כדי לחיות בה חיי עם מלאים ותוססים. ביום זה הסתיים חילול ה' שבעצם הגלות וחזרתנו להיות הלב באיברים עבור האנושות כולה. ביום זה קיבלנו את הזכות הגדולה להיות אחראים על חיינו, לנהל את עצמנו בלי קבלת רשות מ"שושבינים" למיניהם - שליחים ומתווכים. ביום זה התחלנו לזעוק גם בשעת כאב ומלחמה "אנא ה' הצליחה נא" לעומת אלפיים שנה של זעקות שבר הנושאות את הכותרת של "אנא ה' הושיעה נא".

דווקא עכשיו נתמלא בעוז לחגוג את יום העצמאות בהלל ובשמחה גם אם באופן אישי קשה לנו מאד. מעולם לא הייתה מטרתו של היום הזה להיות יום שבתון לרווחת הפרט במנגלים בפארקים, למרות שראוי מאד לקיים בו סעודה גדולה. מעולם לא נוסד היום הזה לעשות לי ולך כייף בחיים. אם המטרה הייתה ונשארה "הכייף שלי", יש מקומות יותר כיפיים, אפילו במזרח התיכון.

היום הזה הוא יום לאומי ממסד עד טפחות. לא אני ולא את או אתה קיבלנו עצמאות. עם ישראל הכריז על עצמאותו ומכוחו כל אחד מאיתנו עצמאיים. הנושא כאן הוא הריבונות של העם על הארץ באמצעות המדינה, ודווקא בשנה זו שבה אנו נלחמים על חיינו, נזכיר לעצמנו שיש לנו את הזכות להיות לא רק חולמים אלא גם לוחמים.